בשבוע הבא יחול יום השנה של הרב משה צבי נריה. לרב נריה יש זכויות גדולות, הוא עשה מהפכה בנוער הדתי.
בתקופה שקדמה לו, החינוך של תנועת בני עקיבא היה ליישב את הארץ ולהקים קיבוצים, והמטרה הזו מילאה את הלבבות, זה היה הדבר שהיה הכי חשוב לעשות. לכן אנשים לא שקעו בעולם התורה, כי היה צריך לבנות את הארץ, לעסוק בהתיישבות, לבנות יישובים דתיים כמובן, להקים עוד ועוד קיבוצים של בני עקיבא. ואז הרב נריה הגיע ועשה שינוי כיוון, כנראה שגם הדור והזמן היו בשלים לכך, אבל הרב נריה זכה להוביל מהלך של שינוי.
למדתי שנתיים וחצי בכפר הרא"ה, והרב נריה מילא אותנו בשאיפה להמשיך ללמוד תורה, לגדול בתורה, להיות בני תורה ותלמידי חכמים. הדור צריך שיהיו בו מרביצי תורה תלמידי חכמים, והחבורה שלנו זכתה להיות החבורה הראשונה שעשתה את השינוי הזה - ללכת לישיבות ולהמשיך ללמוד תורה, ואחר כך הגיעו עוד ועוד שהלכו באותה הדרך. באותה התקופה היו בישיבה בסך הכל מאה ועשרים תלמידים, והיו אז רק שתי ישיבות תיכוניות בארץ: כפר הרא"ה והמדרשיה שהוקמה על ידי הפועל המזרחי.
בזמן שאנחנו למדנו בישיבה, הרב נריה הקים את הישיבה במירון, ואחריה יזם והקים את ישיבת נחלים, ואחר כך שלח את הרב אריה בינה להקים את ישיבת נתיב מאיר, ועוד ועוד ישיבות, וכך עשה מהפכה בציבור שלנו. כשהוא הקים ישיבה, הוא שלח אליה תלמידים מכפר הרא"ה, למרות שזה בא על חשבון הישיבה עצמה שהיא הלכה וקטנה, וכן נוצרה תחרות עם ישיבות אחרות, אבל הרב נריה המשיך ודחף להקמת עוד ועוד ישיבות, זו זכותו הגדולה!
ההשפעה שלו עלינו היתה בעיקר בדוגמא האישית שלו. לראות אותו מתפלל - זה משפיע, לראות איך הוא מתנהג ביום יום - זה משפיע. הוא אמר לנו פעם, "מתי מתחיל חינוך הילדים? כשההורים נולדים, ומחנכים את עצמם". ההשפעה הכי גדולה שיש היא הדוגמא האישית, אם ההורים מתנהגים בצורה נכונה, טובה ורגועה - אז כך גם הילדים גדלים ומתחנכים. ואותו הדבר גם לגבי רב או מדריך, אם הם מתנהגים בצורה הנכונה והיפה - זה משפיע על כל הסביבה שלהם.
אני זוכר שבשנה שהקמנו את ערוץ 7, לפני חנוכה, קיבלנו מהרב נריה מכתב חיזוק. הוא תמיד ידע לפרגן, על כל דבר טוב שמישהו עשה, הוא היה שולח מכתב יישר כוח, עם עידוד וחיזוק. במכתב שכתב לנו, פתח כמובן בדברים טובים, ואחר כך העיר לקראת חנוכה שלא להגיד בערוץ 'חג החנוכה', אלא להגיד 'ימי החנוכה', כי החגים הם רק שלושת הרגלים הכתובים בתורה. היה לו חשוב מאד להדריך את ההדרכה הזאת.
היתה לו אהבת ארץ ישראל גדולה, והוא נלחם למענה. כאשר הממשלה החליטה להכניס לכאן את האויב שלנו, לחלק את ארץ ישראל, למסור ערים לשליטת הערבים (הסכמי אוסלו) - הרב נריה היה מדוכא ועצוב מאד. בדרך כלל כשביקשנו ממנו שידבר בערוץ הוא נענה מיד ודיבר דברי חיזוק, אך באותו היום סיפרה לי אשתו הרבנית שהוא אמר: "אני לא יכול, כל כך כואב לי, אין לי מה להגיד". היה לו כאב עצום מההסכם הנורא הזה.
זו היתה דמותו של הרב נריה.