לוחמים בסוריה
לוחמים בסוריהצילום: דובר צה"ל

במבט ממעוף הציפור האירועים מעבר לגבולות ישראל בימים האחרונים נראים כחגיגה מרהיבה של זיקוקי דינור.

אש רושפת מכלה בסיסי צבא ולהבות עולות מעל טנקים ומטוסים בסוריה, פיצוצי ענק מרימים לשמים קומפלקסים שלמים של תשתיות חיזבאללה, וגם חורבות מדינת הטרור ברצועת עזה מכוסות בתימרות עשן סמיך.

נראה כי האיומים המיידיים על מדינת ישראל מנוטרלים אחד אחרי השני, ממש "בתל אביב טיילתי חופשי מדאגה, לאן שהסתכלתי הייתה לי חגיגה". בלהט הרגע אפשר אפילו לטעות ולהידבק באופוריה – היכולות של צה"ל מרשימות מתמיד, אויבינו קורסים אחד אחרי השני כמו שורה של אבני דומינו, וציר הרשע האיראני מתקפל כמו מגדל קלפים. מחר נשיר שוב, לראשונה מזה שנה, על כך ש"גלשתי בחרמון נפלתי על האף" ועל "המון אנשים נשים וטף" שנפגשנו איתם.

אבל כאן עלינו לעצור, לרדת לקרקע המציאות ולנתח אותה באופן מפוקח. השמדת האמצעים שבידי האויב כעת היא חשובה ביותר, אך כשלעצמה אינה משנה את המציאות אלא רק משפיעה על לוח הזמנים. בסיסים אפשר לבנות, טנקים אפשר לייצר ומטוסים אפשר לקנות.

הקריסה המהירה של שלטון אסד פתחה פתח, והאומץ המפתיע שהראה הדרג המדיני יחד עם הביצוע המרהיב של צה"ל הביאו להשמדת היכולות הצבאיות של אויבינו, ויצרו מצב שבו המציאות האסטרטגית בגבול הצפון פתוחה לחלוטין לשינויים וניתן לעצב אותה מחדש בהתאם לצרכים שלנו. הדבר נכון הן לגבול הגולן לאחר נפילת משטר אסד והן לגבול לבנון לאחר המכות הקשות שהונחתו על חיזבאללה והפגיעה ביכולת האספקה שלו מאיראן דרך סוריה.

נוצר כעת חלון זמן טקטי ומדיני שבו ניתן לבצע שינויים גדולים בשטח למול התנגדות חלשה עד אפסית של האויב, ולמול שתיקה מפתיעה של מדינות המערב ההמומות מהמהירות שבה המציאות שהכירו קרסה לחלוטין ומשוועות ליצירה של שיווי משקל חדש, רצוי כזה שאינו כולל הגעה של נשק מתקדם לצאצאיהם האידאולוגיים של השבטים הברבריים שכבשו את האימפריה הרומית וגרמו לקריסה של הציוויליזציה.

אבל אנחנו חייבים לזכור שהשמדת היכולות הצבאיות של האויב הן אך פגיעה זמנית ביכולת שלו למנוע מאיתנו לבצע שינויים בשטח. בהיעדר שינוי אמיתי בשטח – היכולות ישוקמו ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד מספר שנים שוב באותו המצב למעט החלפת שם הרודן התורן או במקרה הטוב מול ארגון טרור חדש יותר ומנוסה פחות מהחיזבאללה. לכן אסור לנו לנוח על זרי הדפנה, אסור לנו להתפתות לשקט המתוק והממכר שצפוי לנו בעתיד הקרוב ולהימנע מפעולות הכרחיות, הגם שהפיתוי גדול מאוד. עלינו לנקוט בשורה של צעדים בשטח ובפוליטיקה האזורית, שהמשותף להם הוא זניחה של תפיסת הגבולות השרירותיים שנקבעו ע"י המעצמות הקולוניאליסטיות ו'מדינות' המכבדות גבולות אלה.

מושג המדינה כפי שהוא מובן במערב אינו רלוונטי לאוכלוסייה המגוונת והשבטית המאפיינת את תושבי המזרח התיכון. שתי ה'מדינות' הגובלות עימנו מצפון הן דוגמאות מובהקות לכך. גם בסוריה וגם בלבנון מיעוטים שונים מאוד ועוינים זה לזה נאלצים לחיות תחת אותה מסגרת שלטונית בגלל גבולות חסרי משמעות שנקבעו באופן שרירותי ע"י המעצמות בתחילת המאה שעברה.

בסוריה הדבק שהחזיק את הסונים, השיעים, הדרוזים והעלווים ביחד הוא דיקטטורה אכזרית ודיכוי מתמשך. בלבנון אין דבק כזה והמדינה שרויה במלחמת אזרחים מתמשכת מזה חמישה עשורים ובפועל באזורים נרחבים, בייחוד בדרום לבנון, ל'ממשלת לבנון' אין ריבונות בשטח והוא נשלט ע"י חיזבאללה בעזרת התמיכה בכסף ובאמצעי לחימה מאיראן.

לכן צריך לשנות את התפיסה בשטח ואת התפיסה המחשבתית. יש למחוק את הגבולות הנוכחיים ולצייר מחדש את גבולות ישראל כך שיהיו גבולות טבעיים הנובעים מהגיאוגרפיה של השטח. בחסות גבולות אלה עלינו ליצור קווי הגנה פשוטים המבוססים על מכשולים טבעיים כגון אחד הנהרות הגדולים בלבנון ולהחזיק בנקודות המפתח האסטרטגיות כגון פסגות החרמון הגבוהות. מעבר לגבול עלינו לשאוף להקמת ישויות מדיניות קטנות והומוגניות יותר מבחינת האוכלוסייה, כגון היוזמה להקמת מדינה או אוטונומיה דרוזית מהצד המזרחי של גבול ישראל-סוריה הנוכחי.

ישויות כאלה יהיו בעלות מארג אינטרסים מורכב והגשר היבשתי שמביא את ראש הנחש האיראני אל סף דלתנו יהיה רעוע בהרבה. עם גבולות נוחים יותר ועם שכנים אלימים פחות המצב הביטחוני בצפון יהיה טוב לאין ערוך.

כדאי להוסיף נדבך נוסף. השטחים המדוברים הם חלק מארץ ישראל והם מלאים באתרי מורשת יהודיים. יש לנו זכות מלאה להחזיק בשטחים האלה ולספח אותם למדינת ישראל – לא פחות מהזכות שלנו לגור בירושלים או בתל אביב. אין מדובר בהשתלטות קרקע של עם אחר אלא בנטילה לידינו של שטח שמלכתחילה שייך לנו בתגובה לתוקפנות של מי שאכלס אותו בזמן שנעדרנו בעל כורחנו מהאזור. כדי להזכיר לכולם, קודם כל לעצמנו, את האמת שמדובר בשטחים שלנו בזכות, וכדי להבטיח את ההישארות שלנו בשטחים האלה לעתיד הרחוק יש להקים התיישבות יהודית על חורבות הכפרים הערביים שמשמרים את שמות הישובים היהודיים שהיו שם מקדמת דנא.

יש לנו חלון הזדמנויות נדיר ליצור עבור ילדינו מציאות טובה יותר, והחלון הזה עלול להיסגר באותה מהירות שבה הוא נפתח. יש לנו היסטוריה ארוכה של פספוס הזדמנויות כאלה. אבל בינתיים – "הכל פתוח, עוד לא מאוחר".

הכותב הוא חבר תנועת "עורי צפון" - התנועה להתיישבות בדרום הלבנון ע"ש ישראל סוקול הי"ד.