טירנית ואביתר כהן, אלמנתו ובנו של השחקן והקומיקאי יעקב כהן ז"ל שהלך לעולמו, מספרים בראיון לערוץ 7 על יעקב כהן שהם הכירו, יעקב כהן של המשפחה והבית.
"אבא ידע להיות בעבודה רק בעבודה, וכשהוא חוזר הביתה זה אדם אחר לחלוטין", מספר אביתר. "העבודה שלו אמנם כללה הרבה צחוק והומור אבל הוא ידע שזו רק עבודה. הוא לא ערבב את זה עם החיים האמיתיים בבית. הוא היה אבא רציני", מפתיע אביתר. "הוא היה משחק איתנו בפארק כשהיינו ילדים, היה משחק כדורגל וכדורסל, אבל רציני כזה ולא כמו שאנשים חושבים, והיו שואלים אותי אם הוא מצחיק גם בבית. לא ידעתי על מה הם מדברים".
ההתמודדות עם האתגר הרפואי שליווה את יעקב כהן בשנותיו האחרונות הייתה קשוחה מאוד, מספר אביתר. "הייתי מעורב בזה די הרבה. הייתי אתו בבית ביחד הרבה זמן. הרגשת שהוא מנסה לשרוד את היומיום ולא חי אותו. מהבוקר והנחת התפילין ועד להתלבש, להתקלח, לעשות ספורט בצורה שונה כשהיו מטפלות באות הביתה. זה היה כבר אבא אחר וחיים אחרים".
על ההתמודדות הזו מוסיפה טירנית ומספרת: "עברנו הרבה שנים בסוגים שונים של מחלות. בסופו של דבר הוא נפטר ממחלה קשה אחרת ולא מהפרקינסון. צריך היה לתחזק את המחלה כך שבכל עשר השנים האחרונות היא הייתה מאוד נוכחת בבית".
על הפרקינסון שבו לקה יעקב ז"ל אומרת טירנית: "במידה מסוימת זו מחלה די מעליבה... במקרה שלו זו הייתה המהות. זה לקבל מכה במקום של החוזקות שלו. יעקב היה שחקן מאוד גופני, מאוד ספורטאי וורבאלי וכל הדברים האלה התחילו להיחלש אצלו והיה צורך לעבוד על זה".
"זו התמודדות יומיומית שמכרסמת לאט ולא מופיע ביום אחד. בכל יום יש משהו אחר שמפסיק לתפקד. המוטוריקה העדינה, המוטוריקה הגסה, ואלו הדברים הקשים. במשך הרבה שנים שמרנו את זה בסוד. היה לו יום אחד שהוא הלך לבית הכנסת ומאוד התקשה עם התפילין. הציעו לו עזרה מתפללים אחרים ואז זו הייתה הפעם האחרונה שבה הוא הלך להתפלל במניין בבוקר כי הוא הרגיש לא נוח".
בהתייחס להחלטה לשמור את דבר המחלה בסוד, היא מציינת שהייתה זו החלטה של יעקב עצמו, "כי יש משהו שצריך להבשיל עם עצמו ולהפנים את זה שהוא בעל מוגבלות. זה קרה לאט וצריך להכיר בזה שהוא חולה והוא יכול לדבר על זה ולהיפתח. זו מחלה איטית, משהו שצריך להבשיל אתו. בל פעם המחלה לוקחת ממך חלק אחר. זה מאוד קשה".
בשנים האחרונות עברו יעקב וטירנית הליך של חזרה בתשובה וטירנית מספרת: "יעקב תמיד היה אדם מאמין. הוא היה בעל מידות. היו דברים שהוא לא היה צריך לבנות כי הם היו בנויים בו. ה-DNA שלו היה איפוק וסבלנות, יכולת הישרדות מדהימה, והכל בשקט. המידות הם אלה שעזרו לו. הוא כמובן התחזק בהיבט האמוני. למראית עין אני שעשיתי את החלק של ההתחזקות, אבל יעקב מאז ומתמיד היה חזק בשבת, בתפילות, בחגים, בבית הכנסת ועם השנים הלכתי ללמוד אצל ימימה והתחלתי לעשות מהלכים, כמובן על דעתו, ורק התפללתי שזה יסתדר בבית. לקח זמן והוא הצטרף אליי בשמחה ואפילו היה חזק יותר ממני. היו זמנים שבבית החולים בכיתי על המחלה והוא היה אומר לי 'תגידי, אין לך אמונה. מה את בוכה?'".
וכאיש מאמין שחי בסביבה תל אביבית "ברנז'אית", התייחס יעקב לסובביו "בשוויון לכולם", אומרת טירנית ומספרת על המראות מהשבעה שאליה הגיעו בה בעת קבוצה של חרדים ליטאים שהייתה קשורה אליו, קבוצה של חסידים, דתיים לאומיים, שחקנים, במאים, חילוניים, שכולם באו לנחם את המשפחה. "מעולם לא התנתקנו מאף אחד. חברים טובים מאוד שלנו הם חילוניים, חברים טובים מאוד אחרים דתיים, והוא היה בהשתלבות עם כולם. מישהו אמר בשבעה שיעקב הצביע ש"ס והיה חבר טוב מאוד של יאיר לפיד. יעקב קיבל כל אדם כמו שהוא. הוא היה יכול לחזור מבית הכנסת בשבת עם הבנים וללחוץ ידיים ליושבי בתי הקפה ביהודה מכבי ולברך אותם לשבת שלום. זו ישראל היפה".
אביתר מתקשה להגדיר את עצמו כמי שימשיך את דרכו של אביו על הבמות, אם כי תחום הבמה מעניין אותו, אך המונח 'המשך דרכו' מתייחס בעיניו "בעיקר לדרכו הרוחנית, מה שהוא התייגע בו והקריב למענו כדי לגדל אותנו בדרך של תורה מצוות ורוחניות. להמשיך את דרכו זה ללמוד תורה ולעשות מצוות לעילוי נשמתו". את שאלת עתידו הבימתי מגדיר אביתר כ"עניין קטן".