'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.'... 'וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם'...' וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ'...ושוב 'וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו'... 'ַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו'... 'וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ'... דומה כי לפנינו החלק של 'סור מרע' ב'אורחות צדיקים'.
והנה כפי שאומר הרמב"ן עפ"י מדרש רבה, 'מעשה אבות סימן הוא לבנים', היינו כל מה שאירע לאבות -- סימן הוא לבנים. וכלשונו, 'לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים' . האמנם? או שמא, רק סימן הוא לבנים, לטוב ולמוטב. וכמו בתמרורים, יש תמרור עם סימן קריאה, ויש תמרורי הוראה אשר כשמם מורים את הדרך שבה יש לנהוג, אך יש תמרורי אזהרה והתראה, תמרורי איסורים והגבלה. ויש תמרור לנתיב תנועה ציבורית בלבד, כי הנהגה ציבורית שונה מזו של הפרט.
על כל פנים מקריאת פרשתנו, דומה שטמונים בה הרבה מעשה אבות שהם סימן לבנים, אך בעיקר סימני אזהרה המה. אומרת הגמרא במסכת שבת: אמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן, ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, ככתוב בהושע: 'בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל'. [פט:[. אומר רש"י, הייתי מושכם תמיד בחבלים רכים, כאשר ימשוך בהם אדם את בנו. כלומר במשיכת רחמים. 'כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם' היינו, ממשיך רש"י, כאיכרים הטובים המרימים עול בידיהם... להקל מעל הפרה החורשת, כן' , אומר הקב"ה, 'הייתי עמם בכל צרה להקל מעליהן'.
אומר על כך מרן הראי"ה בעין אי"ה [ט,קמז] הגלות הייתה ראויה להטביע את חותמה העמוק על כל האומה כולה משרשה הראשון, מעת אשר נקבעה ההתייחדות שלה בתור תכונה מיוחדת, וזה הותחל ביעקב. כי הגלות לא נועדה בשביל איזה מירוק חטא מיוחד, אלא כדי שהאומה הישראלית תסתגל להיות גם בגלות עומדת חיה וקיימת כאומה מחוטבת, עומדת בצביונה בלא טשטוש הצורה. וראוי הוא שחותם זה של סבילת עול הגלות, יחד עם שמירה על צביון האומה כקיים ועומד חסון, יוחל מראשית הצמיחה של האומה בייחודה. ראשית התחיה של האומה המתחילה אצל יעקב-אבינו, שבחייו הקנה לאומה כושר הסתגלות לחיים העצמיים בכל מקום בלא שום מחיקת צביון של הצורה העצמית שלה. הארה גם בתוך מחשכי הגלות של יעקב האירה לבניו אחריו בכל הנדודים שלהם, באופן שכל אלה יחד, הגלות המחשיכה והנהורות הזעירות שבה, יובילו אל המטרה הנעלה, של גילוי הוד ה' בכבודם של ישראל וכל פארם, כאמור בישעיה 'ונוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים, כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם, כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה' [סט] .'
נסתרות דרכי ה', ולא אתעמק בניסיון למצוא תשובה מדוע כדי שיעקב אבינו ירד מצרימה בכבוד ולא ירד בשל שלאות של ברזל, וכהסברו היפה של הראי"ה, היה צורך להגיע לכך דרך כל סימני האזהרה שבראשית הפרשה, ובהם: דיבה רעה. שנאה, קנאה. העדפה. ניסיון לרצח, מרמה, וחז"ל הוסיפו עוד כהנה וכהנה, כאכילת אבר מן החי.
אשר על כן, אתמקד בתמרורי האזהרה, שלע"ד סימנים הם לבנים, ממה יש להיזהר ולהישמר כדי להימנע ממריבות בתוך המשפחה, ממאבקים קשים בתוך האומה. כך שהאחדות תישמר ולא יהיה חלק מהעם הזועק 'אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ', ומנגד נשמעים קולות מעוררי שנאה וקנאה קולניים. הכשלון יתום, אך לא כן הוא הדבר בפרשה, כמה וכמה גרמים למריבה במשפחת יעקב-אבינו.
יוסף הצדיק, צעיר בהרבה מאחיו, אך הוא 'הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר', לא כתוב רֹעֶה את צאן אחיו, אלא 'רֹעֶה אֶת אֶחָיו', רועה ורעה משמשים כאן בערבוביה. האח הצעיר, הגם שהיה הנבון שבאחים, מלמד את אחיו הגדולים כיצד נכון לרעות טוב יותר את הצאן. הגם שלא ביקש אלא את טובת העניין, נחשב הדבר להתנשאות האח הצעיר, בנה של רחל, כלפיהם. יתר על כן, אומר אברבנאל, יוסף שקיבל מיעקב-אבינו את כל מה שלמד יעקב בישיבת שם ועבר, חפץ היה שאחיו ינהגו כהלכה, כפי שלמד. תופעה די מוכרת אצל בני ישיבה השבים הביתה ל'בין הזמנים', ומעירים להורים כיצד עליהם לנהוג... ובאמת, במרעה העיר הוא לאחיו כיצד ראוי לרעות את הצאן, אך כשלים הלכתיים מבקש יוסף להעביר דרך אביו. כי דעת זקנים נשמעת יותר. יתר על כן, אין יוסף אומר חלילה דברי שקר, אלא דובר דברי אמת. כפי שמדייק בעל הכלי יקר, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, 'וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם'- בכל המקרא לא מצינו לשון הבאה אצל דיבה, אלא לשון הוצאה, כמו אצל המרגלים 'וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ', אך לשון הבאה שייך רק בדברים שהם אמת.
וכשהרקע הוא כזה, אמירת החלום הראשון הוסיפה אש למדורת השנאה, ואמירת החלום השני כבר הוסיפה שמן למדורת השנאה והקנאה כאחד. לפנינו אפוא תמרור אזהרה, בחובת הזהירות גם אם מדובר באמירת דברי אמת, וגם כשהכוונה רצויה. מסתבר שגם הדרך לגלות מצרים רצופה הייתה בכוונות טובות.
תמרור אזהרה נוסף, כסימן לבנים, היה מצד יעקב-אבינו עצמו, שהעדיף את בנו יוסף לא רק בלומדו בעיקר עמו , אלא גם בכתונת הפסים שניתנה רק לו, 'לאות שיהיה הוא המנהיג בבית ובשדה' כדברי הספורנו. ויש בחז"ל האומרים שכתונת הפסים היא כתונת ההנהגה גם לעתיד, והיא היא כתונת אדם הראשון שעשה ה' והלבישו בהם, והיא היא כתונת אהרון הכהן הגדול. אומר הספורנו, ובזה טעה יעקב לשנות לבן בין הבנים, בעניין שיכירו אחיו את האהבה אשר בלבבו. וכתוצאה מכך, ''וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם' . אף על פי שהיו צריכים לדבר עמו בעניין הנהגת הבית ומרעה הצאן בהיותו מנהיג במצות אביו, לא יכלו לדבר עמו לשלום ורעות כמנהג אחים. ולא עוד אלא שכבר עתה, עוד בטרם סיפר יוסף על תוכן חלומותיו, כבר בשל אותה העדפה, 'וישנאו אותו'.
למרבה הפלא יוסף עצמו לא למד לקח מכך, בהעדיפו במצרים את אחיו בנימין בחליפות שמלות יתר על שאר אחיו. אומר רש"י, מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחד בפה ואחד בלב. אבל אין חולק שגנות האחים נשארה גם נשארה, בכך שלא יכלו לדבר עם אחיהם אפילו לא לשלום.
אותה תמימות שהייתה ביוסף בהביאו את דיבת אחיו לאביו, כך הייתה בו התמימות להתייעץ עם אחיו על פתרון ומשמעות החלומות שהוא חולם, מבלי לחשוש שהדבר יפגע בהם, כי העדר פתרון החלומות מאוד מטריד את מנוחתו. אך מצד האחים התקבל הדבר כגאווה, הן בשל תוכן החלומות והן בגלל שבא הוא לדבר עמם למרות שהחרימוהו ופסקו מלדבר עמו. .
ומכאן לתמרור האזהרה הנוסף כסימן לבנים. סימן אזהרה, תמרור עצור העומד לנגד עינינו מאז, והוא שנאתם וקנאתם של הבנים את יוסף. כאח, לא היה להם כלל לשנאתו וכל שכן כשמדובר ביתום. לשנאה זו מה היא עושה? אומר הכלי-קר, שלש סיבות לה: תחילה, בשל הבאת דיבתם אל אביהם. כפועל יוצא של שנאה ראשונית זו, כבר לא יכלו לדברו לשלום. ניתקו הם ממנו מגע. אך יוסף חלם ולמרות ניתוק המגע, בא אל אחיו והחל לספר את חלומו. או אז, מיד עוד בטרם סיפר, ויוסיפו עוד שנוא אותו, על שהעז כלל לדבר עמם למרות הנתק ביניהם. ובשלישית, כשיוסף בתמימותו מתעקש לדבר עימם ומספר את חלומותיו. או אז, כבר לא יכלו להתאפק וענו לו בעל כורחם : 'הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ' .
מסביר המלבי"ם, מלוכה זה עניין אחד וממשלה זה עניין אחר. בניגוד למקובל כיום, מלוכה באה כתוצאה מהמלכה מרצון, לעומתה ממשלה הינה לשון שליטה, שליטה בכח. חלום השיבולים משמעו היה לשון מלכות מרצון, ועתה הפלגת בחלום ומבקש אתה שלטון בכח. 'וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה', משמע שתשתרר אתה עלינו ביד חזקה. לעומת זאת באומרך 'וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי', משמע שנמליך אותך מחפץ לבבנו. כנראה שהסתירה בחלום, היא ששברה את שתיקת האחים. המלך הוא הנבחר בבחירת העם וברצונם, והמושל הוא ביד חזקה, והאיש המושל ביד חזקה אי אפשר שיהיה מלך, שמורה על רצון העם ובחירתם, לכן, אם תמשול עלינו ביד חזקה לא תמלוך בבחירתנו, כי אז תקרא מושל ולא מלך, והואיל ודברי החלום סותרים זה את זה,'וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו'.
כידוע התורה מעמידה תמרור עצור בצבע אדום, השונא אדם מישראל, עובר על לא תעשה, שנאמר:' לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' . וכפי שכתוב ב'אורחות צדיקים' ספר המבוסס במתכונתו שלספר 'תיקון מידות הנפש' של רבי שלמה אבן-גבירול, וכך כותב הוא בשער השנאה: מידת השנאה הינה מידה רעה המפריעה לאדם לעבוד את ה'. והרעה שבמיני השנאה והקשה שבהן, כגון בני-אדם השונאים מוכיחיהם והמייסרים אותם להורותם הדרך הישרה, כעניין שנאמר: " 'שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ'.[עמוס ה, י]. ואין מקום להאריך מה גרמה לעמנו 'שנאת חינם', שאין תיקונה כדברי הראי"ה אלא ב'אהבת חינם'.
אך האחים, אחי יוסף, הוסיפו גם קנאה לשנאה, 'וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו'. אך אומר רבנו בחיי, שבדרך כלל זה הפוך, הקנאה קודמת ובעקבותיה באה השנאה. כותב 'אורחות צדיקים' בשער הקנאה, שהקנאה באה מגריעות הנפש. אם הוא מקנא ביופיו של אדם או בגבורתו או בעשרו - הרי אינו חפץ במה שגזר עליו הבורא יתברך. וזה דומה לעבד שיש לו תלונות על מעשה אדוניו, ואינו מתרצה - אין זה עבד נאמן! וכל-שכן , שאין להתרעם על הבורא יתברך, אשר כל מעשיו ישרים ונכוחים, שאין להרהר אחריו. קנאה זו יסודה בלאו המפורש של 'לא תחמוד' שבעשרת בדברות. קדמה לקנאה זו של האחים, עוד בראשית הבריאה, קנאת קין בהבל, קנאה שהביאה לרצח הראשון בהיסטוריה של האנושות. לא בכדי נאמר במסכת אבות: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. אומר הרמב"ם: והוא, כי באלה המידות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח, ולא יגיעו לו, לא מעלות שכליות ולא מעלות המידות.
לימדה אותנו הפרשה שאכן מעשי אבות סימן לבנים, אך יש והם כתמרורי אזהרה לבנים, להישמר לא רק מהוצאת דיבה, אלא גם מהבאת דיבה, היינו אף דברי אמת. להישמר שלא ישנה אדם בנו בין הבנים, להישמר משנאת אחים ואפילו רק שנאה שבלב, וכן להישמר ממידת הקנאה המביאה לידי שנאה. ומתוך שמירה על תמרורי אזהרה אלו, וראייתם כסימנים בוהקים לבני יעקב ולבני בניו אחריו, נמנע כמובן גם מן המרמה ונוכל לדבר תדיר איש עם רעהו לשלום.