בג' בסיוון תשכ"ז, 11 ביוני 1967, יומיים אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים, פירסם עיתון 'הצופה', בטאון המפד"ל, בכותרתו הראשית: "הרמה הסורית בידי כוחות צה"ל".
זה לא היה העיתון היחיד שהשתמש בשם 'הרמה הסורית'. כך כונתה רמת הגולן עד אז, במשך 19 שנה, מאז תום מלחמת העצמאות, כשהסורים שלטו ממרומי הרמה על עמק החולה וחלקו הצפוני של נהר הירדן, כולל מזרח הכינרת.
אבל כבר באותו שבוע, באופן טבעי, חזר לשימוש השם המקורי 'רמת הגולן'. כבר למחרת, בד' בסיוון 12 ביוני, ב'על המשמר', בטאון השמאל הישראלי, העיתון המפלגתי של מפ"ם (זו האות מ' במונח מרצ) פירסם הכתב הצבאי של העיתון אריה נאור (לימים מזכיר הממשלה בממשלת בגין, שהגיע מהימין האידיאולוגי – אחיינו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל), מאמר שכותרתו 'אל הרמה הסורית', אבל בו הוא כותב: "לפני דקות אחדות הגיעה פקודה לכוננות מיידית לתזוזה. לאן? איש אינו יודע את המקום המדוייק, אך הכול יודעים את היעד: רמת הגולן, זו המכונה 'הרמה הסורית', ממנה בקעו רעמי תותחים זה שבוע ימים".
כך, כאילו בדרך אגב, דווקא עיתון השמאל 'על המשמר', החזיר לשיח את הביטוי 'רמת הגולן'. בי"ג בסיוון, 21 ביוני, פורסמה ב'על המשמר' מודעת אבל מטעם מועצה אזורית עמק הירדן, ובה כבר נכתב בטבעיות כי "תושבי עמק הירדן מרכינים ראשם על קברם הרענן של לוחמי צה"ל ושל בנינו בתוכם, שנפלו על קיום מדינת ישראל ועל כיבוש רמת הגולן". כשמדינת ישראל החילה את הריבונות בגולן אתמול לפני 43 שנים, בי"ח בכסלו תשמ"ב, 14 בדצמבר 1981, הוא נקרא 'חוק הגולן' ולא 'חוק הרמה הסורית'.
נזכרתי בתהליך הזה השבוע, כשבתקשורת מלאו הדיווחים על כך שכוחות צה"ל כבשו את 'החרמון הסורי'. בכמה קבוצות חברתיות עלתה דרישה להשתמש במינוחים עבריים, ולנתק את הר החרמון מהזיקה הסורית שלו.
ד"ר אבשלום קור, בית"רי מלידה, הציע להשתמש בשם 'כתר החרמון' – ביטוי שנלקח משירו של זאב 'זבוטינסקי 'שיר אסירי עכו, אותו חיבר כשהיה עצור בידי הבריטים עם חבריו אנשי ההגנה בכלא עכו, על השתתפותם בהגנה על היישוב היהודי ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, במאורעות תר"ף 1920. השיר מסתיים במילים "אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ, אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן. לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן".
הביטוי 'כתר החרמון', בהתייחסו לכל הרכס – איש עוד לא חשב אז על חלוקת הר החרמון בין ישראל וסוריה שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים – נעשה רווח בשפה העברית. בעיתון 'הארץ' מלפני כמאה שנה, כ"ט בניסן תרפ"ה, 23 באפריל 1925, במאמר שהוא למעשה מכתב לחבריו בחו"ל ('בגולה' כלשונו), שכותרתו "מכתב מאום ג'וני" (הלוא היא דגניה), כותב יוסף וייץ, איש תנועת העבודה מהצד השני של הסקאלה הפוליטית של ז'בוטינסקי, מראשי קרן קיימת לישראל, ומהפעילים המרכזיים בהתיישבות וברכישת קרקעות בארץ ישראל בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות, מנהלו הראשון של מינהל מקרקעי ישראל: "הלכתי אחרי המחרשה בתלם ארוך הלוך ושוב. לצפוני הבהיק כתר החרמון ולדרומי הכחילו והאדימו ראשי ההרים..."
וילנאי מטייל לשיאון
לזאב אחר, זאב וילנאי, היתה הצעה אחרת לשם של פיסגת החרמון – 'השיאון'. השם לקוח כמובן מהפסוק בספר דברים )ד' מ"ח) "מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן" (בפרק קודם, פרק ג' פסוק ט', ניתנים שני שמות נוספים לחרמון: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר"). בספרו 'ואהבת לארץ כמוך' (עמ' 86) מספר וילנאי על סיורים שהיה עורך בחרמון בתקופת המנדט הבריטי: "עם שקיעה - והשקיעה היא נהדרת ממרומי החרמון - הגענו אל השיאון, הפיסגה הגבוהה ביותר של החרמון. למרות שבאנו אליו בחודש החם ביותר, עוד מצאנו כאן שדות שלג וקרח, בעיקר בצדו הצפוני. בשמחה רבה היינו משתעשעים בכדורי-השלג, ורבים מן המטיילים ראו אז שלג בפעם הראשונה בחייהם.
"על השיאון מצויה מערה קטנה, שבה היינו לנים באותו לילה... כאות-זכרון לביקורנו, תקענו דגל-לאומי על הפיסגה לפני שנפרדנו ממנה. מהשיאון ירדנו בירידה תלולה מאוד אל העיירה חצביה, המקודשת על הדרוזים תושביה...".
מה יותר מתאים מלקרוא לנקודה הגבוהה ביותר בחרמון – שיאון? שיאון התנ"כי, מלשון שיא. שיא הגובה.
השם 'החרמון הסורי' חזר לשיח לפני יותר מחמישים שנה, אחרי מלחמת יום הכיפורים. למעשה זה היה שמו של מוצב אחד מתוך שלושה מוצבים סורים בשטח החרמון שלא שוחרר במלחמת ששת הימים. המוצב הדרומי ביותר, הקרוב ביותר לגבול ישראל, היה 'החרמון הסורי', מעליו היה מוצב הפיתולים ובראש ההר 'שיא החרמון'.
כתבה ב'על המשמר' ב-16 בנובמבר 1973 על חשיבות החרמון מסבירה במדוייק את החלוקה בין החרמון ה'ישראלי' ל'סורי': "חיילי גולני נטלו על עצמם משימה קשה ביותר. בעוד הצנחנים הונחתו במסוקים על 'החרמון הסורי', הנמצא במרחק של ארבעה ק"מ מ'החרמון הישראלי", נאלצו חיילי חטיבת "גולני" לפרוץ חזיתית מול יחידות קומנדו סוריות ערוכות כהלכה... כיבושו חזרה של 'החרמון הישראלי' ונפילת שתי הכיפות הנוספות 'החרמון הסורי' ו'שיא החרמון' לידי צה"ל, השלימו מבצע לחימה מזהיר, משולב במעשי גבורה של כל חייל שהשתתף בו".
ב-24 ביוני 1974, עם תחילת מימוש הסכם 'הפרדת הכוחות' בין ישראל וסוריה שהגיע לקיצו לפני שבועיים, דיווח עיתון 'מעריב' כי "מחר ב-3 אחה"צ ימסור צה"ל לידי או"ם את האיזור הצפוני ביותר המכונה החרמון הסורי וכן את איזור קונייטרה...".
כעת, עם חזרת צה"ל לפיסגת החרמון, ראוי למחוק את השם 'החרמון הסורי', ולשוב לאחד השמות העבריים: שיאון או כתר החרמון. או אולי גם 'ראש החרמון', על פי שיר הילדים הנשכח של אנדה עמיר-פינקרפלד.
(הטור המלא יתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')