
היום (רביעי) מצוין יום ההוקרה לפצועי צה"ל, ועם סרן במיל' ישראל בן שטרית, שנפצע מפגיעת RPG בחאן יונס, שוחחנו על ההתמודדות הגופנית והנפשית המתמשכת עם הפציעה והשיקום.
בן שטרית, שנפצע תוך כדי היתקלות גם מפגיעת ה-RPG וגם מירי קלצ'ניקוב תוך כדי חילוץ פצועים, מספר: "גוף האדם הוא חזק ובריא וברוך ה' יש לנו גם בתי חולים ורופאים ואחיות מעולים ומעולות, ומרגע שהמסוק נחת בסורוקה לא עזבו אותי לא עזבו אותי לרגע, טיפלו בי בכל הרבדים, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וכל מה שצריך", אומר בן שטרית שכעת עדיין מתנהל עם קביים, אבל מודה על היכולת לתפקד ולנסות לחזור לשגרה.
כעת, אחרי שמונה חודשים של שיקום יודע בן שטרית ש"הדרך עוד ארוכה. אנחנו חושבים לטווח רחוק, אנחנו רצי מרתון וכל יום הוא הצלחה למרות שיש ימים של ירידה נפילות ועצבות".
בהיבט הנפשי הוא מציין את האתגר הלא פשוט אחרי שהנפש קיבלה צלקת משמעותית ומאז ראשית המערכה היא חווה לא רק את הפציעה ורגעי הפציעה אלא גם את המראות הקשים של הפצועים וההרוגים מאז השבעה באוקטובר. במציאות הזו, הוא מספר, יש לא מעט רגעים בחיי היומיום שיכולים להקפיץ את הנפש ולהחזיר לאותם רגעים קשים בחאן יונס, רגעי ההיתקלות.
אנחנו מבקשים מבן שטרית לציין משהו טריוויאלי שכזה, והוא משיב במילה 'דלת' ומרחיב: "חיפשתי דלת כמחסה אחרי שנפצעתי כשרציתי לחבוש את עצמי וזחלתי לתוך בית דרך דלת שאני זוכר אותה עד עכשיו. אצלי בבית הדלת תמיד פתוחה וגם היה לי חשש גדול ממה היה קורה אם היו דופקים בדלת אצלי בבית ומבשרים בשורות אחרות".
דוגמא נוספת נוגעת למקום מגוריו: "אני גר ליד מחנה רמון של חיל האוויר וכששומעים מסוקים או F-16 זה מחזיר לקרבות, למסוקים שנחתו והעמיסו פצועים כמה שיותר מהר, לתחושה של כל שניה קובעת להצלת חיים וגם לרגעי הפינוי שלך עצמך. בכל מהלך הקרב ממשיכים להילחם גם שאתה פצוע, ורק במסוק מבינים שכך נראית פציעה. הרבה דברים מזכירים", הוא אומר.
אנחנו שואלים אם הדברים מביאים אותו עד כדי מחשבה לשנות מקום מגורים והוא משיב ש"היו מחשבות לעבור דירה לתקופה, גם אם לא באופן קבוע. זה מאוד קשה לשמוע את המסוקים האלה בכל הארץ. עכשיו יש קצת רגיעה והשמים קצת יותר שקטים וזה נותן מרגוע לנפש".
עוד ביקשנו את התייחסותו לאופן בו החברה מקבלת אותו כפצוע לאחר השחרור מבית החולים, והוא משיב: "יש לנו עם מדהים. תמיד היה לנו עם מדהים ומהשבעה לאוקטובר גילינו עד כמה עם ישראל הוא עם מיוחד עם ערבות הדדית ונכונות לעשות אחד למען השני גם אם לא מכירים. השבעה לאוקטובר היינו עטופים באהבה וחום. הגיעו מכל העולם, אנשים טסו מוושינגטון רק כדי לתת חיבוק ולחזור. אני לא מכיר תופעה כזו בעולם, אבל כאן משלחות מכל העולם מגיעות במאסות, וזה קורה בכל חתך הגילאים, ילדים ומבוגרים וגם היום".
"יש לי קהילה מיוחדת שעוטפת אותנו, אנשים שדואגים וחושבים וזה מרגש כל כך. בנוסף צריך להגיד מילה טובה גם למשרדי הממשלה. כשאמרתי לעצמי שנפצעתי היה לי חשש בלב מנושא משרד הביטחון, אבל למשרד הביטחון יש מקשרת שזמינה 24 שעות בכל נושא. יש תמיכה של ארגונים כמו בית הלוחם ונכי צה"ל והם עוטים בכל צורה, מטיפולים ועד סדנאות ואפילו חוגים לילדים. זה עם ישראל המדהים שלנו".
ועם כל זאת, הוא אומר, "יש עוד הרבה מה לעשות. אחרי שהמלחמה תסתיים יהיו עוד הרבה חיילים שלא נפצעו ויחטפו פוסט טראומה ממה שהם חוו בשנה וחודשיים של לחימה, יהיו ילדים שלא ראו את ההורים שלהם שנה שלמה. גם הילדים שלי חווים את הפציעה שלי דרכי וחווים אתגרים לא פשוטים. יש עוד דרכים לעטוף וזה חייב, מגיע למילואימניקים את הטיפול הטוב ביותר, וזו מראה לחברה שלנו כחברה ישראלית בריאה ותומכת במי שלא חשבו על טובתם האישית ורצו להילחם".
האם הידיעה שמה שהוא עשה היה מעשה גבורה של ממש למען העם מסייעת לו להתגבר על אתגרי השיקום? "זו זכות אדירה. זכיתי. היו מי שאמרו לי בבית החולים 'אתה לא כועס ולא עצבני על שכמעט איבדת את החיים ואתה הולך לתקופה ארוכה של שיקום'. אמרתי להם שאני לא כועס וזו זכות אדירה".
"תודה לקב"ה על הנס שאני חי, וזו זכות אדירה להגן על המדינה המדהימה שלנו, ולפקד על חיילים גיבורים ואדירים וגם לעשות את המשימה שאני עושה עכשיו בראיונות לתקשורת. זו עוד משימה. הקרב שלי לא הסתיים גם אם הוא כרגע לא על מדים ולא תחת צה"ל, יש לי משימה להביא את קולם של הפצועים והפצועות וגם לתת מראה עד כמה עם ישראל הוא עם קסום ומדהים ועד כמה שנהיה ראויים לעם הזה".
נציין כי במסגרת יום ההוקרה הממלכתי לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה נערכו מאות אירועים בקהילות שונות ברחבי הארץ בהובלת משרד המורשת וקק"ל. בין היתר, צעדו למעלה מ-10,000 תלמידים בשביל ישראל כחלק ממיזם "צועדים ומצדיעים". הצעידה התקיימה ב-9 מוקדים ברחבי הארץ.