
לקח לי זמן להבין למה כל כך הפריע לי לראות את סמל החטופים מרוסס על שמי ירושלים ביום שני בבוקר.
תחושת הקבס התגברה כשדובר צה"ל פרסם את הודעתו הלא אמינה, שהסמל נוצר באקראי, כתוצאה מפעילות מבצעית שגרתית של חיל האוויר.
תזכורת, חיל האוויר פועל באינטנסיביות מרובה בשמי ישראל כבר יותר משנה, ובאינטנסיביות פחות מרובה כבר 76 שנה. מעולם לא ראינו סמל משורטט בכזה דיוק בשמיים, עד עכשיו. ואז נזכרתי באירוע שבו תלש הרמטכ"ל מכתפו של חייל טלאי "משיח", אירוע שגם הוא הוליד תגובה שקרית וביזיונית של דובר צה"ל. אז זה היה כדי להגן על הרמטכ"ל, לא על החייל.
מדובר בשני מעשים מאותו סוג: הבעת עמדה ציבורית, אבל לא ממש פוליטית, במסגרת צבאית ובהקשר צבאי, תוך שימוש ברכוש צבאי ובסממנים צבאיים. על פניו, הטייסים חומדי הלצון מיום שני בבוקר עשו מעשה חמור הרבה יותר, משום שכל אחת משעות הטיסה שלהם עולה עשרות אלפי שקלים למשלם המיסים. אבל אותם נחלץ צה"ל לגבות.
שני האירועים הללו מאפשרים לנו להתבונן לאחור ולזהות דפוס מדאיג. הוא מתחוור כשנזכרים בחזי נחמה, שהודח משירות מילואים לאחר שביקר את תפקוד הצבא כשלא היה בשירות פעיל. אותו יש להעמיד מול דן גולדפוס, שכינס מסיבת עיתונאים בשטח צבאי, ובה אמר שממשלת ישראל אינה ראויה לקציני צה"ל. דובר צה"ל הדהד את מסריו הפוליטיים המובהקים של גולדפוס, ובינתיים הוא זכה לקידום.
בנה המיוחס של גלי בהרב־מיארה לא שילם על האפוד שגנב לכאורה. לקורבן הגנבה, כך על פי חשיפות ערוץ 14, הוצע פיצוי מכספי משלם המיסים. לעומתו, יאיר נתניהו חויב לשלם 400 אלף שקל בתביעה מבלי שניתנה לו הזדמנות להתגונן מפניה, משום ששב"כ לא העביר אליו את כתב התביעה, שמוען לבית ראש הממשלה.
עדי אשכנזי זכתה לתשואות על המופעים שהיא מארגנת לנשים בלבד, אבל דין דין אביב נדרשה למאבק משפטי ארוך ויקר כדי שיתאפשר לה לעשות את אותו דבר בדיוק. אלחנן קלמנזון הי"ד וצוותו נמחקו ממסקנות צוות הבדיקה לקרבות בארי, אבל מעשי הגבורה העלומים של יאיר גולן מונצחים בגאון. אלי פלדשטיין והנגד נזרקים למרתפי שב"כ כמו אחרוני המחבלים, המרגל השמאלני X חוסה תחת צו איסור פרסום והגנת אי שפיות. מיכאל בן ארי נחסם מלרוץ לכנסת, המחבלים עזמי בשארה, חנין זועבי ובאסל גטאס קיבלו הכשר משופטי בג"ץ.
ומעל לכול מרחפים האישומים המופרכים נגד ראש הממשלה, שהוגשו תוך התעלמות מוחלטת מרכישת "תוכן שיווקי" בסיטונות על ידי שרי יש עתיד בידיעות אחרונות בשנים 2015-2013. לאחרונה הצטרפה לעיסת משוא הפנים הזאת גם חוות הדעת המופרכת שפרסמה היועצת המשפטית לממשלה, לפיה הכנסת אינה מוסמכת לחוקק חוקים שיפגעו בתאגיד. את זאת היא עשתה תחת מעטה חריף ובוטה של סיקור אוהד והיענות חריגה מצד אותו תאגיד.
לכל האירועים הללו, ולרבים אחרים שקצרה היריעה מלהכיל, יש מכנה משותף אחד: ההבדל היחיד בין הצד שזוכה להקלות, הכלה והתעלמות, לבין הצד שמשלם באופן עקבי מחיר חסר פרופורציות על "פשעיו" המדומיינים, הוא ההשתייכות הפוליטית: שמאל מול ימין.
כל האירועים הללו מלמדים שחוקי מדינת ישראל, שאמורים לחול באופן שוויוני על כולם, מוחלים באופן לא שוויוני על ידי מי שאמון על יישומם ואכיפתם. מי שאמורה לשים לב לכך ולפתור את הבעיה היא ממשלתנו הנבחרת. אבל היא מפגינה חוסר יכולת לאחוז את השור בקרניו, לשלוח את מיארה ורונן בר ולהתחיל לדחוף את המטוטלת לצד השני. שיחותיי עם שרים וחברי כנסת חושפות את הסיבה המצערת לכך: אמון עיוור, תמים וממלכתי במערכות השלטון ובטוהר הכוונות של מי שמונה להפעיל אותן.
התפקיד שלנו, כאזרחים, הוא כפול: ראשית, אסור לנו להרפות מנבחרינו. אסור לנו להפסיק לדרוש מהם לקיים את מה ששלחנו אותם לבצע, ולהציל את הדמוקרטיה הישראלית מטופריהם של השופטים, הפקידים והקצינים הבכירים. קל להתייאש, ולהגיד שאולי מוטב לחכות לפריימריז הבאים ולבחירות הבאות, ולחכות שבכנסת הבאה תהיה לנו נבחרת נחושה יותר ותמימה פחות. אבל התקווה הזאת עלולה להתנפץ אל מול העובדה שאותם אנשים שמפלים בין נחמה לגולדפוס ובין נתניהו למיארה, הם גם האמונים על ספירת הקולות בבחירות לכנסת. החשדות סביב התעסקות עם התוצאות בבחירות אפריל 2019 לא נפתרו, הם רק נשכחו.
המשימה השנייה קשה יותר עבורנו כבני תרבות. המחנה השני פועל בתחושת אדנות, במגמה לבסס משטר מעמדי, שבו הוא המעמד העליון על יסוד דה־לגיטימציה שלנו. את התחושה הזאת לא פותרים באמצעות טיעונים לוגיים, אלא באמצעות חוסר נימוס. בכל מקום שבו מי שמולנו מתנהג כך, היחס מכל אחד מאיתנו צריך להיות מזלזל, בוטה ומתנשא. עלינו להתגבר על האינסטינקטים שלנו כבני תרבות, כי בנפשנו הדבר, כי הצד השני כבר מזמן חי בתודעת מצדה. רק כשנפסיק להשפיל את עינינו מול התנשאות הצד השני, נגרום להם להבין שהתנשאותם חסרת בסיס.