יהודי המאמין בבורא עולם ובהשגחה פרטית מאמין כיסוד באמונה וכדבר פשוט – שכל ההנהגה של ה' עם ישראל, ובפרט בארץ ישראל שהיא "חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", טמונה בהתנהגותנו המוסרית ובחיי הקדושה! (הרמב"ן עה"פ בדברים יא' יא'-יב', ובהעמק דבר שם: ה' אלוקיך דורש אותה" – אינו נותן גשמים אלא ע"פ חקירה לפי המעשים).
הרמב"ן מאריך ביסוד זה בפרשת "עריות", ויקרא יח' כה' – "והנה הארץ שהיא נחלת ה' הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות", ובהמשך דבריו: "ארץ ישראל אינה כשאר ארצות אינה מקיימת עוברי עבירה".
מדינת ישראל והעם היושב בציון, ארץ הקודש – מסובבים באויבים מבית ומחוץ, ונתונים לסכנה קיומית ויום יומית משונאי ישראל. כל מי שעיניו בראשו ומסורת ישראל נר לרגליו מבין כדבר פשוט וברור, שעם ישראל זקוק לזכיות ולמידת הרחמים ולמיתוק הדינים- שנוכל להמשיך את תהליך שיבת ציון והאתחלתא דגאולה.
ריבוי של זכויות ומעשי חסד, מצוות ומעשים טובים, בשיתוף עם גבורתם ועוז רוחם ומסירות נפשם של לוחמי צה"ל, הם בוודאי עומדים לנו בימים מיוחדים אלו – מאז יום שמחת התורה התשפ"ד. עקידם של קדושי ישראל הי"ד, על הגנת העם והארץ ודמם השפוך – עומדים לנגד ה' להוסיף עוד ועוד ניסים ונפלאות, וכפי שרואים אנו במוחש בנפילת לבנון וסוריה ובהבסת כוחו של האויב בעזה.
עיון בפסוקי התורה שבכתב, ופירושם עפ"י חז"ל בתורה שבעל פה הם מיסודי האמונה. גם מאמרי חז"ל המוגדרים כדברי אגדה ומובאים בש"ס ובמדרשים ומצוטטים בדברי הראשונים והאחרונים – כמוהם כתורה מסיני, והם נר לרגלינו בהדרכה בעבודת ה' ובהשקפה תורנית צרופה. הרמב"ם במשנה תורה, שהינו ספר הלכתי ויסוד לכל השולחן ערוך של מרן הבית יוסף, אם מצטט הוא "דבר אגדה" בסוף הלכות שמיטה ויובל - כמוהם כדברי הלכה והנחיה לדורות!!
בדברי הרמב"ם הידועים קבע כי שבט לוי הם חיל ה' החייל הרוחני של עם ישראל. וכן כל איש שנדבה רוחו אותו להבדל ולעמוד לפני ה'. הרב הראשי לישראל שלפני קום המדינה ואחרי, אחר מנהיגותו של מייסד הרבנות הראשית הרב קוק זצ"ל, הרב הרצוג שהיה גאון ישראל ומנהיג בעל שיעור קומה עצום – קובע באופן ברור (בנאום שנשא בשנת תש"ג והודפס בספרו "היכל יצחק" אה"ע ח"א עמ' 24): תלמידי ישיבות ורבותיהם הם הנקראים חיל ה'.
בצד הכבוד והתהילה לחיילנו המשרתים בצבא והעומדים במערכות המלחמה, והממשיכים את הגבורה של צבאות ישראל מימי קדם – כותב הרב זצ"ל: זקוקה האומה גם לצבא רוחני השומר על אוצרותיה הרוחניים.
הרב חרל"פ – ראש ישיבת "מרכז הרב", ממשיך דרכו של מרן הרב קוק זצ"ל פירסם במלחמת השחרור (שנת תש"ח) את איגרתו המפורסמת של הרב (אגרת תת"י).
בתוך איגרתו כותב הרב: "והצלחת המדינה תלויה במלחמתה, ע"י מה שנמצאים בה תלמידי חכמים העוסקים בתורה, שבזכותם המלחמה נוצחת, והם מועילים למדינה יותר מאנשי החיל הלוחמים...."
מסורת זו של כח התורה הודגשה גם ע"י גאון ישראל הנצי"ב מוולאזין, הישיבה בה למד הרב קוק, ובמקומות רבים בפירושו "העמק דבר", ביסס את הדברים בכתובים המופרשים בתורתנו הקדושה.
בדברים י' ח'- "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי.... לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו... על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו (עיי"ש). חוזר על הדברים ביתר שאת, בפרק לג' בברכת משה לשבט לוי: "ברך ה' חילו... מחץ מותנים קמיו ומשנאיו מן יקומון". החיל של שבט לוי, הוא הנאמר קודם: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" – הלווים הם המרביצים תורה לרבים, וכנא' בדברי הימים (ל"ה ג') "ללוים המבינים לכל ישראל" (שם מסופר על הפסח הגדול שנעשה בימי יאשיהו המלך, בהדרכת הלווים בבית המקדש בירושלים).
זכות התורה של שבט לוי הוא הכח של ישראל להיות נלחמים עם אומות העולם, ובאמצעות התורה הם מוחצים את שונאינו.
הנצי"ב ממשיך ומצטט את הגמ' הידועה במכות י' א' "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" – מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה!
בגמ' סנהדרין מט. אומרים רבותינו: אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה. ופרש"י שם: שהיה עוסק בתורה... זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד.
במלחמת המצווה כנגד מדין (במדבר לא, ה), "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא".
שלש פעמים מוזכר פה "אלף למטה" – משמע שכל שבט ושבט מסר שלשלת אלפים איש, ורק שנים עשר אלף היו חלוצי צבא!
אלא אומר המדרש רבה (לא' יג'), שנים עשר משמרים את כליהם (מערך הלוגיסטיקה), ושנים עשר אלף לתפילה! וכפי שנאמר בהמשך: "אותו ואת פנחס... וחצוצרות התרועה בידו". וכמו שהתורה ציותה: וכי תבואו מלחמה בארצכם... והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם". רואים מפורש מדברי חז"ל – שעל כל חייל שיצא לקרב, היה חייל שמתפלל ולומד להצלחתו –
ברמב"ן שם מבאר שבכוונה תחילה "לא שלח שם כל עם הצבא אע"פ שהיו המדיינים עם רב והערים בצורות גדולות מאוד". כלומר אם המלחמה מתנהלת עם כח של תורה ותפילה לא זקוקים לעוד חיילים, לעוד אוגדות ועוד ועוד גיוס על חשבון לומדי התורה. אדרבא לומדי התורה מסייעים בזירוז נצחון המלחמה.
על כך דרשו רבותינו בפס' (בראשית כז', כב') "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" בזכות שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין ידי עשיו שולטות, (מדרש רבה כז.כב')
כשהקב"ה רצה, סוריה נפלה ונכבשה ללא קרב, ללא לוחמים. בהשקפת התורה, צריך לסייע ולהחזיק ביד לומדי התורה וזו הזכות שיש למדינה שהיא תומכת בתורה ולומדיה! (כמה כואב שהמערכת המשפטית הורידה זכות זו מהמדינה... והוא רחום יכפר עוון).
ובתהילים ח',ג': "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז למען צוררך להשבית אויב ומתנקם", אם מצאתם שם (בבתי כנסיות) תינוקות מצפצפין בקולן (אע"פ שאין בהם תבונה, רק כצפצוף העופות – פירוש עץ יוסף שם), אין יכולין להזדווג להם.
וכן נהג מרדכי היהודי אחר גזירת המן הרשע, בכינוס תינוקות של בית רבן ובלימוד הל' קמיצה של העומר'. גם המן הרשע וגם בלעם בן בעור הגויים הרשעים, הבינו שכוחם של ישראל בפה, בתפילה ובלימוד התורה.
צריכים אנו להוקיר את לומדי התורה, לחזק אותם לרומם אותם ולתקצב אותם, ובזה נועיל לעם ישראל ולמדינה, גם במלחמות וגם בחיזוק הכלכלה, וגם בתוספת השארת קדושה במרחבי ארצנו. לימוד התורה בהתמדה מוסיף אור וקדושה במרחבי מדינת ישראל, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
זכינו לשמוע מפי קודשו של הרב עטרת ראשנו המקובל האלוקי הגר"מ אליהו זי"ע, שהיה אומר בשם הרב צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף: רבותינו אמרו סנהדרין צד: "וחובל עול מפני שמן", (ישעיהו י',כז') חובל עולו של סנחריב מלך אשור מפני שמנו של חזקיה. ותיאר הרב שהיה חזקיהו המלך אומר לשר האוצר המופקד על תקציב המדינה. מכל משרד ומשרד תקצץ סכום מסויים ללומדי התורה, לספק להם שמן למאור ללימוד התורה בלילה (ובודאי לחם ומזון ושאר צורכיהם), ובזכות זה נפלו סנחריב וכל חילו חללים פגרים סביבות ירושלים.
בשולי הדברים נזכיר את דבריו של הרב שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', כי אלו שאינם לומדים תורה ומשתמטים .... הרי הם כ-"רודף", המזיק ללומדי התורה המתמידים, ועושים חילול ה' ובוודאי שהם חייבים להתגייס, במסגרות חרדיות מתאימות בהתאם לתנאי קדושת מחנה ישראל, אם לצבא אם למשטרה ואם לשרות לאומי וכדו'.
ונסיים בברכת משה ב- "וזאת הברכה" – לשבטי ישורון: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך" כשיוצאים ישראל למלחמה (כמו שראינו במלחמת סיסרא), ודבורה הנביאה וברק קוראים ראשונה לזבולון ולנפתלי, (שופטים ד' י'). כשזבולון יוצא – מייחדים ישראל אנשים לתורה ולתפילה כל היום, שיוצאים עם הלוחמים לאהלי השדה. יששכר העוסק בתורה הוא המברך את זבולון והוא הנותן כח ללוחמים להצליח!! "שם יזבחו זבחי צדק" – יביאו תודה על הניצחון. (העמק דבר דברים לג' יח'-יט')
יש להעיר ולציין כי המושג שוויון בנטל – מוטעה! השירות הצבאי אינו נטל כי אם זכות! זכות עצומה לגיבורים המוסרים נפש במלחמה, וכמובן לנשותיהם ולבני משפחתם. במקביל לזכות להילחם את המלחמה, "אלה ברכב ואלה בסוסים... ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר"! ואו החיבור נעשית ע"י הלוחמים הצדיקים ששם ה' בפיהם. ובודאי אלו תלמידי החכמים והצדיקים הנלחמים בגבורה ובעוז, (וחלקם בעוונותינו נפלו בקרבות, הי"ד), הרי הם כדוגמת בניהו בן יהוידע ובני חשמונאי הכהנים ועוד, שעל אף פטור שבט לוי, התנדבו מרצונם ובמסירות נפש! (כן מובא במאמרו של הרב טיקוצ'ינסקי זצ"ל, בצומת התורה והמדינה, עמ' 217, בעריכת מכון צומ"ת).
במקביל, לומדי התורה והמתפללים – גם להם הזכות לשאת בנטל של הצלת עם ישראל, בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות, והם צריכים לשקוד על לימודם במסירות נפש כמו החיילים בקרב.
יהי רצון שנזכה לניצחון על אויבנו, ועם ישראל יתאחד ויתחבר לתורה ולמורשת אבותינו ונזכה להכיר בערך לימוד התורה, ונזכה לגאולה שלימה בב"א.
הרב מרדכי נגארי הוא רב העיר מעלה אדומים. שירת בהסדר בשריון, שירות קרבי במלחמת יוה"כ ולאחריה בשירות מילואים פעיל.
המאמר מוקדש לזכר נכדו נריה אהרן נגארי הי"ד, בן הרב רפאל ושרון, שנפל בקרב.