זכות לנו לדבר על הצדיק הרב משה צבי נריה. קודם כל חשוב לדעת שהרב נריה והרב צוקרמן – רעו ועמיתו בהנהגת הישיבה בכפר הרא"ה – חיו כל הזמן, ככה היה מורגש למי שנמצא לידם, חיים שהם מעבר לרגע הקיומי והעכשווי של מה שהם עושים בדיוק הרגע בישיבה שלהם.

הם הרגישו שהם בונים קומה רוחנית בתוך הציבור הדתי־לאומי האמוני. הם הרגישו בחייהם שהם בונים קומה רוחנית גבוהה מאוד.

ב"ה זכינו קודם כל באופן הפשוט, שהרב נריה חיבר הרבה ספרים על רבינו הרב קוק, חיבר ספרים ברוח התקופה, התכתב עם גדולי ישראל, ביקר גם אצל הרבי מליובאוויטש כמה וכמה פעמים – ויש גם תשובות מהרבי אליו.

קודם כל אני רוצה להתייחס לנקודה הזאת מהצד הכי בנאלי ששמים לב אליו. ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה היא הישיבה היחידה מהישיבות שאני מכיר, שיש בה מקווה לר"מים ומקווה לתלמידים. זה דבר יחודי. פה אני מגיע ללב של העניין. הרב נריה היה יהודי חסידי. מה זה אומר יהודי חסידי? יהודי עם לבביות חסידית לכל אדם מישראל, עם אמונה גדולה, אחד שיש בו שמחה גדולה, ויש בו רוח גדולה. רוח שרוצה להביא לימות המשיח, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

איך זה בא לידי ביטוי אצל הרב נריה? דבר ראשון בלבביות לכל תלמיד ולכל אדם. כל בוקר אנחנו הילדים בדרך לגן ולבית הספר היינו עושים תחרות אם נזכה כשנפגוש את הרב נריה עולה לישיבה למסור את השיעור הראשון להקדים לו שלום או שהוא יקדים לנו. אף פעם לא הצלחנו להקדים אותו. אני מדבר על גיל חמש-שש. ככה זה היה גם לילד הכי קטן. אין אדם בלי מאור פנים, בלי בוקר טוב, בלי שלום. תמיד הוא הקדים אותנו.

בשבת בלילה היינו הולכים ללחוץ לו את היד אחרי התפילה בישיבה, ובנוסף בדרך כלל הוא היה מתפלל מאחורה בבית הכנסת בכפר. לא ב'מזרח', אלא בספסלים האחוריים. במתינות, בנחת, באמירת תהילים.

כמו שאמרנו, הדבר הראשון אצלו היה לבביות ושפלות ברך לכל אדם מישראל.

צמוד לפתח של הבית הקטן שלו היה עמוד חשמל. אני מניח שעם הקשרים שלו ועם מה שהוא פעל ועשה בעולם הייתה לו האפשרות לבקש להזיז את העמוד חשמל מהכניסה לבית. אבל לא. זה הרב נריה, בשפלות ברך, בענווה, במאור פנים לכל אחד.

הדבר השני זה הפאתוס. הרוח. בכל ההפגנות של גוש אמונים תמיד הוא עלה בתחילת הנאומים, ותמיד מתוך שירת 'יהודה לעולם תשב'. או בסוף ההפגנה, או בתחילת ההפגנה. ככה זה היה הסדר תמיד. כל מקום שהיה מגיע היה מתחיל ופותח בניגון, בשירה ובזמרה. תמיד. ניגון שמרים את הקהל, את העם, ביחד איתו. תמיד ברוח גדולה.

אני זוכר את ימי־ירושלים שנסענו לפנות בוקר לירושלים, להתפלל בכותל יחד עם הרבנים החשובים הרב הדרי, הרב נבנצל, ר' אברום שפירא ובחורי ישיבת מרכז הרב. בתפילה הזאת של יום־ירושלים בבוקר הייתה רוח מרוממת, הרבה שמחה, הרבה נגינה.

כך גם בשיחות – שפחות הבנתי כמובן בתור ילד – השיחות שנמסרו בראש השנה לפני תקיעת שופר, וביום הכיפורים לפני מוסף. השיחות היו בגובה מרומם ונשגב. דברים כלליים על 'ויפח באפיו נשמת חיים', על יצירת העולם וראשיתו, על המלאכים הקדושים, על גיבורי ישראל בוגרי הישיבה הקדושים שכולם הוזכרו ביום כיפור בבכי גדול.

כל אלה ביחד תרמו להרגשה שנמצאים ליד אדם גדול שלא חי רק עניינים פרטיים, אלא בעיקר חי את הרוח הגדולה של הדור והתקופה. לא לחינם אומרים שהוא היה 'אבי הכיפות הסרוגות'. הוא עבר מכיפה שחורה לסרוגה. כל ימיו הוא דיבר ודרבן – כמו ברגעים האחרונים של סוף ימיו – על קדושת ארץ ישראל, קדושת תורת ישראל, אהבת ישראל, ורצה לראות את זה בחוש.

זכיתי להתפלל מאחוריו בראש השנה וביום הכיפורים. הסדר אצלו היה שקודם כל הוא שר ניגון חרישי בלב, ורק אחרי זה הוא היה מתחיל להתפלל תפילת עמידה מילה במילה.

בנוסף לכל זה הרב נריה היה גם חלוץ בעניין של לימוד חסידות בתוך הישיבה התיכונית. במשך שנים הוא הביא שליח של חב"ד, שנים על גבי שנים, שילמד תניא בכפר הרא"ה. פירות גדולים נעשו מהעניין הזה ב"ה. אם נרצה להמשיך את דרכו בעניין הזה, אנחנו צריכים לפעול להכנסת שיעורי חסידות מסודרים בתוך תוכניות הלימוד בישיבות במסגרת שיעורי האמונה המקובלים היום בישיבות.

יהי רצון שנזכה להידבק באור הגדול הזה של השמחה והאמונה, של הביטחון בבניין הארץ, ושל החיזוק בבניין הארץ.