על פי הערכות צה"ל רב-סמל ראשון רן גואילי, לוחם ביחידת יס"מ נגב, נרצח ונחטף על ידי מחבלי החמאס ביום השבעה באוקטובר, ואולם אצל אימו, טליק, התקווה שמשהו אחר התרחש והוא עדיין בחיים - עדיין מקננת ומפיחה בה אמונה.
בראיון לערוץ 7 מספרת טליק את סיפור אותו יום טראגי עבור מדינה שלמה דרך סיפורו של בנה. לראיון מגיעה טליק יום לאחר מסיבת העיתונאים בה השתתפה מטעם פורום תקווה ובה הביעה גם היא עמדה ברורה לפיה רק הרתעה והכרעה מוחלטת של חמאס יביאו לשחרורם של כל החטופים.
"אנחנו רוצים רשימה של החטופים, לדעת מי חי ומי לא חי, לדעת על מה מדברים. לא יכול להיות מצב של עסקה חלקית שתשאיר חלק שם ועל חלק מהחטופים יבנו בניינים ומגדלים", היא אומרת ומדגישה את החשש מגורל דומה לגורל משפחתו של רון ארד. "אנחנו רוצים את כולם פה יחד", היא אומרת. "במסיבת העיתונאים צעקנו את זה בצורה מאוד חד משמעית, ואני מקווה שמישהו ישמע ויעשה עם זה משהו".
על בוקר שמחת תורה, ראשית המלחמה היא מספרת כיצד גם משפחתה, כמו תושבי דרום רבים אחרים, התעוררה ב-6:29 לקול פיצוצים שהבהירו שמשהו גדול קורה. היא, בעלה והילדים, רן ושירה, ירדו ליחידת הדיור שבקומת הקרקע כאשר הבן הגדול, עמרי, היה אז במשמרת כשוטר במשטרת באר שבע.
רן היה אז בחופשת מחלה אחרי ששבר כתף בתאונת אופנוע שבע קודם לכן. המשפחה התעדכנה דרך הטלוויזיה באירועים, ובשעה 6:41 הודיע רן שקיבל פקודת 'פרש פלשת' ממפקדיו במשטרה והמשמעות היא שמחבלים חדרו והמשטרה כולה מוקפצת. "הוא לא חשב פעמיים, ולמרות הפציעה בכתף הוא אמר לנו שאין מצב שהוא משאיר את החברים שלו להילחם לבד". רן הראה להורים שהוא יכול להניע את הכתף והבטיח שיהיה בסדר, לקח את הרכב של אביו ונסע לתחנת המשטרה בה הוא משרת.
בתחנה חולקו השוטרים לצוותים. הצוות שלו יצא לכיוון קיבוץ אורים, אבל סמוך לסעד ועלומים הרכב נעצר ונאסרה עליהם ההתקדמות. כל רכב שהמשיך נורה בידי מחבלים, נאמר להם. הצוות פרק מהרכב והתחיל לנהל קרב מאותה נקודה. רכב הגיע למקום מכיוון קיבוץ בארי ובו היו ארבעה מחבלי נוח'בה. הצוות פתח לעברם באש, שלושה נהרגו, אבל הנהג המשיך להימלט בנסיעה. רן וחבריו יצאו לרדוף אחריו אך הוא נעלם בנקודה כלשהי.
בצומת סעד הם עצרו להעמיס צעירים שנמלטו ממסיבת הנובה ולהבריח אותם לכיוון נתיבות. בנקודה זו קיבל הודעה שחברים שוטרים נמצאים תחת אש. הוא פנה למי שהיה לצידו, סא"ל במילואים בשם גיא, והודיע ש"חוזרים חזרה". הם אכן הפנו את הרכב ויצאו לכיוון עלומים, שם נפתחה לעברם אש ובלית ברירה נאלצו להמשיך בנסיעה על הכביש עליו נאסרה הנסיעה קודם לכן. רן נפגע מירי ברגל וביד, גיא נפגע בקרסול והרכב נעצר במרחק 400 מטרים מהצוות. גיא ורן פרקו מהרכב, שמו לעצמם חוסמי עורקים ונפרדו. רן נכנס לשוחה בין עצי אקליפטוס ומשם תיקשר טלפונית עם חבריו לצוות, הזהיר אותם מכלי רכב של מחבלים שמתקרבים. רן מצלם את הפציעה ושולח לחבר, אבל מזהיר אותו שלא יספר על כך להוריו.
עמרי, בנה הגדול של טליק, שמע על חבר שוטר שככל הנראה נהרג באופקים ורצה להתעדכן אצל רן אם הוא שמע על כך משהו, אבל רן ענה לו בטלפון שהוא באמצע קרב ולא יכול לענות כעת. דקות לאחר השיחה הזו התקשר עמרי שוב כדי להבין היכן רן נמצא, כדי להגיע ולחלץ אותו. רן השיב בלחש ש"הם קרובים אליי. אני לא יכול לדבר איתך. הכול בסדר". זו הייתה השיחה האחרונה עם רן.
פרטים נוספים על הקרב שרן ניהל עד הכדור האחרון התבררו מאוחר יותר. ככל הנראה לאחר שנגמרה התחמושת נחטף רן. במשך יומיים לא היה מידע כלשהו על שאירע לו, ולאחר מכן הוא הוגדר כמנותק קשר. אחרי שבועיים נמסר למשפחה שבוודאות הוא בעזה. הוצגה להם תמונה שבה הוא שכוב על אופנוע ליד בית החולים שיפא. ב-30 לינואר הגיעו גורמי הצבא וסיפרו שהערכת ועדה שדנה במצבו של רן היא שהוא אינו בין החיים שכן בפציעה שכזו דרוש טיפול מיידי, וההערכה היא שהוא לא קיבל טיפול שכזה ולכן לא שרד. "אבל אנחנו עדיין חיים בתחושה שאולי הוא כן קיבל טיפול רפואי, כי היו פצועים שקיבלו טיפול, ויש לנו תקווה שהוא יפתיע ויחזור, כי הוא ילד מאוד חזק".
לשאלה מניין היא מקבלת כוחות, משיבה טליק ואומרת "ממנו. הבן שלי יצא להגן על עם ישראל. הוא לא חשב עלי, על אבא שלו או על עצמו, אלא רק על ההגנה על העם היהודי, ולא ניתן היה לעצור אותו. אני מאמינה שאם הוא היה יוצא מהאירוע הזה הוא היה היום בעזה. הוא היה גולנצ'יק עד הסוף", היא אומרת ומספרת על תחושת הגאווה שליוותה את רן על היותו שוטר וחייל. כחייל היה מגיע בסופי שבוע ובעודו עם מדים יצא לבית הספר בו למד כדי לפגוש תלמידים צעירים ולהכניס בהם רוח ועידוד לגיוס ליחידות קרביות.
"רני יצא להילחם, להגן על המדינה ואני צריכה להגן עליו ולהמשיך את המלחמה שלו. אנחנו במלחמה קיומית. אנחנו כותבים את ההיסטוריה ורני חלק מההיסטוריה הזו ואני רוצה שכולם ידעו את זה. אנחנו מרצים ומספרים עליו", היא אומרת ומציינת כי הסיפורים מגיעים לכל מקום בארץ ובעולם. לכך היא מדגישה גם את הצורך לתת כוחות ועידוד לשוטרים שעצרו בגופם את מתקפת החמאס. "את הכוח אני שואבת משם, ממנו".