כחלק בלתי נפרד מהאסון הנורא שקרה לנו בשמחת תורה שונאי ישראל הציבו אותנו במציאות בלתי אפשרית הם חטפו אנשים נשים וטף לתוך המנהרות בעזה, ופצעו את לבינו והכאב צורב המדיר שינה מעיני כולנו, המחשבה שיש אחים ואחיות שלנו בשבי לא מרפא אף לא לרגע.
והאויב האכזר שקם עלינו , מכיר את הסולידריות החברתית שלנו שטמונה עמוק בנצח ישראל ובאכזריות לא אנושית, הם משחקים בזה במגרש שלהם .
יש אמירת יסוד ביהדות "ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים". וזה מהודהד כל הזמן מתוך לב שותת דם. ראינו את גדעון שלא מוותר על אחיו המתים ודורש אותם מידי שוביהם ודוד שנלחם על חטופיו ומחזיר אותם הביתה בעוז ובגבורה גדולה.
אבל המצב הבלתי אפשרי שבו מטרה אחת באה על חשבון האחרת שחרור שבויים תוך סיכון עתידי עצום דבר שהוכח בכל העסקאות הקודמות:
- עסקת ג'יבריל (1985): שחרור 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים. רבים ממשוחררי העסקה היו ממובילי האינתיפאדה הראשונה.
- עסקת טננבאום (2004): שחרור 435 מחבלים תמורת אזרח אחד ושלוש גופות.
- עסקת שליט (2011): שחרור 1,027 מחבלים, ביניהם יחיא סנוואר, מתכנן הטבח של 7/10.
ולכן עלינו לחזור ולדפדף בדפי ההיסטוריה וההלכה , למאה ה13 גרמניה, שם שכן לו כבוד המהר"ם מרוטנבורג מגדולי רבני אשכנז בשנת 1286 אחרי שהמצב של יהודי צרפת וגרמניה הורע מאוד החליט הרב לעלות עם תלמידיו לארץ ישראל, הקיסר רודולף (הראשון לשושלת הבסבורג) חשש מאבדן ההכנסה שבאה לו ממסי היהודים והורה לעצור את המהר"ם. הוא נכלא בטירה למשך שבע שנים ומת בכלא גופתו נשארה עוד 14 שנה בשבי.
הקהילה הייתה מוכנה לשלם כופר רב ולשחרר את מנהיגם אבל הרב התנגד נחרצות ואמר :אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם" (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו')
האויב האכזר מנסה לנצל את ערכי הליבה שלנו - את קדושת החיים, את הערבות ההדדית, את אהבת ישראל העמוקה. אך דווקא מתוך אהבה זו, ומתוך אחריות לדורות הבאים, נדרשת מאיתנו עמידה איתנה:
- הפסקה מוחלטת של סיוע הומניטרי עד לשחרור החטופים
- לחץ צבאי בלתי מתפשר
- סירוב מוחלט לשחרור מחבלים עם דם על הידיים
נישא תפילה לשחרור כל חטופנו, אך נזכור: עם ישראל חי. שרדנו אלפי שנות גלות וסבל בזכות היכולת לשלב בין רחמים לגבורה, בין אהבת ישראל לאחריות לאומית. כך ננהג גם היום.
הכותב הוא רב קהילה בירושלים חבר באיגוד רבני קהילות