מדרש אחד מוכר יכול להסביר כמה וכמה מהצעדים התמוהים ביותר שנקטה מדינת ישראל בשלושת העשורים האחרונים. המדרש המוכר על הפסוק "והבור ריק אין בו מים " (בראשית לז,כד) מסביר-"מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". מלבד תיאור סבלותיו של יוסף האומלל המושלך לבור מלמד אותנו המדרש לקח קריטי להבנת המציאות בכלל ובפרט: אין ואקום בחיים, ואם אין פתרונות ותכנים חיוביים, הרי השער נפתח לשלילה ולרוע. הנחת היסוד הזו שמלמד אותנו המדרש יכולה להסביר במידה רבה את ההיסטוריה של מדינת ישראל בסוגיות בהם קשה לתת הסבר רציונלי להתנהלותם של קברניטיה. הרי לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין בשנת 1993, שאין הרבה תבונה בלהביא לארץ ארגון מרצחים שבאותו על היה כבר על סף פירוק, להעניק לו שלטון ונשק במסגרת הסכמי אוסלו ולקוות שמעתה יגור זאב עם כבש. דומה שכל ילד מבין גם את האיוולת האיומה שבנסיגה עד המטר האחרון מגוש קטיף, תוך מתן רוח גבית עצומה לטרור. וכן, גם בימים אלו בשעה שמדינת ישראל דוהרת לעבר עסקה מופקרת שבמסגרתה לראשונה בהיסטוריה לא רק שישוחררו המוני מרצחים אלא גם מדינה תפסיד את השגי המלחמה שנרכשו במאמץ ודם כה רב, קשה להבין את דעת הקהל ובתוכה רבים מבני הציבור הדתי הנענים לקמפיין רב ההשפעה בתחום, ולא מבינים לאיזו תהום ואיוולת אנו צועדים. בכל אחד מהמקרים ישנם גם גורמים שליליים מאוד בארוע. על אוסלו השפיעו אישי רוח ופוליטיקאים שביקשו ל"השתחרר" מהמשא הכבד של ארץ ישראל התנ"כית, בהתנתקות נהנתה משפחת שרון מאתרוג משפטי ותקשורתי ועל מעללי כוחות קפלן במסגרת קמפיין החטופים אין צורך להכביר במילים. ועדיין, רוב התומכים באוסלו בימיו הגדולים כולל רבין עצמו, רבים מהתומכים בגרוש קטיף, ובוודאי המוני בית ישראל הדורשים או לפחות נענים לעסקה חלקית ובעייתית, לא עושים זאת מתוך רוע או כפירה בעיקר. הם יהודים וציונים טובים הרוצים בטובתו של עם ישראל ומדינתו ורבים מהם מסורים לעם לארץ ולתורה בכל נפשם ובכל מאודם. מה מניע אנשים טובים לתמוך במעשי איוולת כה מובהקים? התשובה במדרש. חוסר האלטרנטיבה אל מול בעיות קשות וחמורות. הימין הישראלי לא הצליח עד ימי אוסלו וגם במידה רבה עד לימינו לתת מענה אמיתי ומשכנע לשאלה הדמוגרפית המרחפת מעל המשך השליטה ביהודה ושומרון. נאמני ארץ ישראל לא הסבירו בצורה טובה מה עתידם של שמונת אלפים יהודים מותקפים ללא הרף בתוך ים של מליוני עזתים, ומעל הכל העובדה ששנה ורבע נמצאים החטופים מרחק של כמה מאות מטרים מהטנקים של הצבא החזק במזרח התיכון ואין מושיע-מציאות זו מותירה את הבור ללא מים. וכאשר שאין מים מגיעים הפתרונות המשכנעים באותה עת,ואחריתם נחשים ועקרבים. את הארס של הנחשים והעקרבים של אוסלו וההתנתקות אנו חשים עד היום. וגם הבור בו הם שוכנים עדיין מצפה לפתרון טוב ויעיל שישפוך מים טובים על הארס. את הכאבים שתביא עסקה מופקרת אפשר עדיין אולי למנוע. אבל המניעה לא יכולה להיות רק בהתרסה מול הפתרון הבעייתי המוצע, ובטח לא במתקפות וזלזול במשפחות שכאבם מרקיע שחקים. החובה היא להציע את המים הטובים שימלאו את הבור. הפתרון היה בהישג יד. לפני כשנה, בחודשיה הראשונים של המלחמה הקפידה ישראל על ניתוק מים וחשמל ונתנה להכניס לרצועת עזה שתי משאיות ביום. במקביל המתקפה העצומה של צה"ל ולחץ בינלאומי הביאו את החמאס לכניעה מהירה והנשים והילדים שוחררו תמורת תמורה אפסית באופן יחסי. ומאז, במקום להמשיך בלחץ, להרעיב את המחבלים ותומכיהם ולהטיל על חורבות עזה מצור מוחלט עד שישוב אחרון החטופים, החליטה ישראל תחת מכבש האיומים של המשטר הפרוגרסיבי בבית הלבן לעשות מה שאף מדינה לא עשתה מעולם. לדאוג לרווחתם של אויביה המרים ביותר תוך כדי מלחמה בשעה שהללו מחזיקים בעשרות מבניה בצורה האכזרית ביותר. שיירות המשאיות, מבצעי ההצנחה ואפילו המזח האומלל שניסו האמריקאים להקים בחוף נצרים, כל אלו סגרו את דלתות המנהרות מעל אחינו הנתונים בצרה ובשביה. מה שלא יכלה לעשות הממשלה יכל לעשות הציבור. מאות אלפים, שלא היו בשרות מילואים, שהיו מפגינים במעברי הגבול או לפחות מול השגרירות האמריקאית היו יכולים לשנות את רוע הגזירה. אבל מטה החטופים עתיר הקשרים הכישורים והכספים פתח בבליץ עצום ממדים בארץ ובעולם מול ממשלת ישראל, לשמחת ליבם של הצוררים. נסיונותיהם של גופים קטנים וחלשים יותר כמו פורום תקווה וצו 9 למחות נגד האיוולת והרשעות הסתיימו בהטלת עיצומים כלכליים אותם מייעדים האמריקאים לגדולי הטרוריסטים. הימין יצא מהמשחק, חיכה לנס והותיר את הדרישה להשבת הבנים לכוחות שפעלו נגד האוהב ולא נגד האויב. ובאין מים התמלא הבור בנחשים ועקרבים. יתכן שכבר מאוחר מדי. יוסף לא יכול להשאר בבור לנצח ואולי גם מתוך הנחשים והעקרבים תצא תשועה. יתכן שעדיין לא מאוחר , שתחת משטר טראמפ כן תהיה אפשרות להבהיר מה דינם של רוצחים ומה יש לעשות להם כאשר הם מחזיקים בבנינו. אולי עדיין כן יש אפשרות להקדיש את המאמץ לא רק לערבי שירה מרגשים וקריאות אין סופיות לעסקה בכל מחיר, אלא גם למאבק נחוש והמוני לסיום הפרשה האיומה באמצעות הכרעה ולחץ עד הסוף על האויב. אולי הלקח ילמד כבר רק לעתיד, ואולי יחוס קב"ה עלינו וימציא ממקום לא צפוי מים צוננים לבור. ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה. אמן.