איש העסקים והפעיל החברתי נעם לניר השתתף במפגש המיוחד של ערוץ 7 לקראת חנוכה שנערך בסימן - אור, גבורה וניצחון.
להלן דבריו המלאים:
ערב טוב קהל נכבד.
לפני שבועיים ... שמונה בדצמבר . היה יום היסטורי .
המורדים בסוריה השלימו את השתלטותם על המדינה. בשאר אסד נמלט באישון לילה לרוסיה.. תמונות ניצחון מלוות בסרטי זוועה מבתי הכלא מילאו את הרשת.
הטלפון שלי רטט ללא הפסקה.
רבים ממכריי שאלו איך אני מרגיש אל מול המראות.
שהרי 51 שנים לפני כן אבי סיים את חייו בעינויים קשים באותם מרתפים.
עניתי לשואלים כי זה רחוק ממני . אמא שלו... סבתא שלי... סבתא מלכה היתה מספרת שדמיונות כאלה מציפים אותה כל יום, ולעיתים אף זולגים ומסייטים את שנתה.
אני, מנגד, התמקדתי במחשבות על כוח העמידה. על נחישות הנפש. על ההקרבה העילאית מתוך מחויבות מוחלטת למורשת אבות במימד הכללי והפרטי.
את זה הכללי, כולנו למדנו לאורך ימי חיינו. מורשת ישראל. היסטוריה יהודית.
על הפרטי, האינטימי, אני מבקש לדבר היום.
מה גורם לו לאדם צעיר לעמוד ימים רבים בעינויים קשים. למסור נפשו על קידוש השם וסודות מדינתו מול מבקשי נפשו. כשהוא יודע שאם רק יפתח את פיו וימסור את שהם מבקשים לדעת, יגאל עצמו ויזכה בחייו.
הסיפור בהרחבה מסופר כאן בספר. הבאתי עותק לכולכם, ואתם מוזמנים להעמיק.
היום אני מבקש לספר על 2 אירועים אשר לדעתי היו שם, ביסוד מורשת אבות הפרטית.
אביו, סבא שלי, עלה בראשית שנות השלושים מסין לארץ ישראל. טעון באידיאולוגיה ז'בוטינסקאית.
במשך עשור שנים היה ממנהיגי פלוגות "ביתר".
באוגוסט 1940, נוכח סכסוך, עלו מאות חברי קיבוצים והסתדרות חמושים בקלשונים וגרזינים על שכונת ביתר בהרצליה. בערך איפה שקניון שבעת הכוכבים היום.
הפורעים רצחו את אליהו שלומי. פצעו אחרים קשה. והרסו את כל צריפי השכונה הביתרית, עד שיושביה נסו על נפשם.
סבי, סבתי ובנם נמלטו לתל אביב. הם השתכנו ברחוב מאזה 60, וסבי חיש מהר עזב ויצא למצרים להצטרף לצבא הבריטי, כי צו השעה הוא מלחמה בגרמניה הנאצית.
המחויבות לעם היהודי עמדה אל מול עיניו. לא חשבונות עם אֶחיו שזה עתה ביקשו את נפשו.
הוא ישוב כעבור 5 שנים. אחרי הניצחון על הנאצים.
אירוע שני. בחודש יוני 48 אבי היה בן 8.5, והשמועות על הגעת האונייה אלטלנה אל מול חופי תל אביב הריצו אותו אל חוף הים. דודו אליהו לנקין, שבהמשך עוּברת ללניר, היה המפקד.
הוא צפה בטיבוע האונייה בירי מתותח. מבלי לדעת על הדרמה שהתרחשה זה עתה - סירוב פקודה בקרב טייסי חיל האוויר לביצוע המשימה. טייס מח"ל בשם ריבקוב שלף את אקדחו והודיע שיירה בגרונו של מי שיפציץ יהודים.
הם שירתו בטייסת הקרב הראשונה. טייסת 101.
כעבור 23 שנים יהיה הילד אבי מפקדהּ של אותה טייסת, ובמסגרת תפקידו זה ייפול בשבי סוריה ממנו לא ישוב.
בגין קפץ מהאונייה הטובעת לפני אליהו, ובפקודתו. אליהו, המפקד, לא ידע לשחות. רב-החובל מונרו פיין נשא אותו על גבו אל החוף.
הם נמלטו אל מאזה 60. בלילה הקיפו את הבית חיילי צה"ל ברובים שלופים וכרזו - כל הגברים החוצה. דוד של אבא שלי יצא מול חיילי צה"ל בידיים מורמות. אליהו ורב-החובל נלקחו למאסר בכלא שאטה.
כעבור חודשיים ישוחרר אליהו, ויצטרף כחניך לקורס קצינים בצה"ל, שעליו פיקד אחיו, סבא שלי. ומשם כחבר בכנסת הראשונה מטעם חרות.
הם לא באו חשבון עם אחיהם. היה להם חלום להקים מדינה אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות.
אלו ועוד עמדו אל מול עינֵי אבי בהתמודדות עם מבקשי נפשו במרתפי העינויים בסוריה, 25 שנים אחר כך.
שם הוּכח מעל כל ספק, כי נאמנות למורשת ולממלכה גוברת על ממלכה שמקדמת את נתיניה על פי נאמנותם למלך, וכך ראינו את קריסתה של אותה ממלכה מפוררת לפני שבועיים.
ומכאן אני מבקש לברך את כל נאמני הממלכה שאיתנו כאן, ובכלל - את הארץ הטובה שלנו.
תחי מדינת ישראל. יחי עם ישראל.
