ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטןצילום: ערוץ 7

סימן שאתה צעיר. לאחרונה פגש בעלי בבית כנסת בשומרון חבר ילדות ששנות חייו הטביעו את חותמן על הופעתו החיצונית.

הליכתו כפופה, קמטים רבים עיטרו את פניו, שיבה נזרקה בזקנו ובשיער הדליל שעוד נותר על ראשו והוא צולע על ירכו.

כשבעלי אמר לו בחיוך "אנחנו מזדקנים", הוא נבהל ואמר "חס ושלום. מי פה מזדקן?" ואולי הוא צודק. מחקר עדכני מצא כי אם אתה מרגיש צעיר יותר, כנראה שתחיה יותר. המחקר מצא כי הגיל שבו אנו תופסים את עצמנו משפיע על תוחלת החיים שלנו. וכך, בעיניי, אדם בריא הוא מי שמרגיש בריא. בתשאול השגרתי במרפאה אני רגילה לפגוש נשים בריאות פיזית כאשר במענה לשאלתי הפשוטה "האם את בריאה", הן עונות בקול מהוסס וכבוי "יש לי קצת אלרגיות, הייתי פעם אנמית", והרשימה עוד ארוכה. ואילו יש נשים שעונות "ברור שאני בריאה, דוקטור", גם אם הן מזריקות אינסולין מגיל שש עקב סוכרת נעורים. הכול בעיני המתבונן ומה הנרטיב הפנימי שהאדם מספר לעצמו.

"מצויני צה"ל" במחלקות השיקום. בזמן שאנחנו חיים את חיי היומיום השגרתיים, שותים קפה של בוקר ומהלכים בשבילים עטורי השלכת, ישנם גיבורים שמתמודדים יום יום ושעה שעה והם רבים. ביקור שגרתי בסתם יום של חול במחלקות השיקום בתל השומר הוא לא פחות מאשר לימוד של מסילת ישרים. בעיניי זאת גם חובה מוסרית - לראות בעיניים ולהבין אילו גיבורי־על יש בתוכנו, שסיכנו את חייהם ונושאים בגופם ובנפשם כאב וסבל כדי שאנחנו נוכל להמשיך את חיי היומיום.

בוועדה בנושא פצועי ופצועות צה"ל שקיימה חברת הכנסת פנינה תמנו־שטה, שמקדמת נושאים רבים הקשורים לזכויות הלוחמים ונשותיהם במקצועיות ובמסירות אין קץ, הובאו נתונים לגבי מספר הפצועים. מדובר על 8,500 פצועים פיזית ועוד 5,300 שפצועים גם או רק נפשית. 1,500 מהפצועים חזרו להילחם ושוב נפצעו. זה מספר מדהים שבוודאי יילמד בספרי ההיסטוריה! חלק גדול מהפצועים הם אבות ברוכי ילדים. 37 אחוזים מהפצועים פגועי גפיים, 80 מהם קטועי רגליים.

בישראל חיים רבבות נכי צה"ל, ואין מספיק אנשי צוות באגף השיקום כדי לטפל בכולם. הרבי מחב"ד כינה אותם "מצויני צה"ל", וכמה הוא צדק. כמו יעקב אבינו שנאבק עם המלאך ויצא צולע על ירכו כאות לכך שיכל לו, כך גיבורי המלחמה הנושאים בגופם פציעות דומות מהווים בחייהם אות לנצח ישראל.

הפצועים שחוללו מהפכה. ההיסטוריה משופעת בגיבורי מלחמה שנפגעו בגופם אך לא נשברו בנפשם. בין הצללים של המלחמה נשארו סיפורים של פצועים שחוו סבל ואובדן, ומצאו את הדרך לא רק להחלים, אלא גם לצמוח ולהצמיח אחרים. הפציעות הפכו אצלם לאבן דרך במסע של שינוי פנימי עמוק ולאור שהאיר לאחרים את דרכם. אחד מהסיפורים הללו שייך לגיבור מלחמה ששמו נשכח, אך מעשיו משפיעים עד היום.

בשיא מלחמת העולם הראשונה יצא ליאון בולאכוב, חייל צעיר בצבא הצאר הרוסי, לקרב בחזית המזרחית. במהלך הקרב נורה ליאון ברגליו ובידיו. הוא איבד דם רב והתעורר חשש שהוא לא ישרוד את הקרב. אך במקום לשקוע בכאב, הוא חיפש דרך לצאת מתוך שדה הקרב. הגעתו לשטח בטוח נבעה מכוח הרצון הכביר שלו, וההבנה שהוא לא יכול להיכנע. לאחר שיקום ממושך קידם ליאון יוזמה להצלת פצועים, ביחד עם רופאים ומדענים. הם פיתחו אמצעי טיפול מצילי חיים, כמו חבישות מיוחדות למניעת איבוד דם ושיטות תרגול לצורך שיקום הפצועים. בולאכוב הפך לדמות מופת, והפציעות שלו הפכו לסמל של חוסן והתמדה.

ג'ורג' מרטין היה לוחם אמריקאי במלחמת העולם השנייה. הוא יצא למשימה במערב האוקיינוס השקט, אך במהלך הקרב ספינתו עלתה על מוקש והוא נפצע. פציעתו הקשה גרמה לו לאבד רגל אחת ולסבול מכאבים אין־סופיים. הוא חולץ וטופל והחל לעבור שיקום, ובמקום לשקוע בייאוש ג'ורג' עשה את מה שנראה בלתי אפשרי – הוא חזר לשדה הקרב לאחר ששוקם, ולחם בספינתו כשהוא יושב על כיסא גלגלים. הוא גם הפך לדמות מעוררת השראה, שהשפיעה על מדיניות הרווחה והבריאות לאחר המלחמה. התברר שיומיים אחרי שנפצע כבר התחיל לפתח מערכות שיקום חדשות ושיטות פיזיותרפיה שהיו נחשבות למתקדמות ביותר בזמנן.

לא כל סיפור של פצוע מלחמה נגמר באור גדול כמו בסיפורים של בולאכוב ומרטין, אבל המסר הוא שפציעות מלחמה לא תמיד חוסמות את הדרך – לפעמים הן רק מכשול עביר בדרך למשהו הרבה יותר גדול. גיבורי מלחמה אלו מוכיחים שאפילו בשיא הקושי יש לאדם יכולת להמציא את עצמו מחדש. פציעות יכולות להפוך את האדם למנהיג, למישהו שמלמד את העולם איך להתמודד עם הסבל ולהפוך אותו לכוח שמניע קדימה.

העוקד והמלאך. המשפחה שותפה למאבק של הפצוע, שמעתיק את ביתו למיטת בית החולים. יש אבות ואימהות ואחים רבים שכמעט שנה ואף יותר נמצאים ליד הפצוע יומם וליל. אין זה סוד שמשפחה תומכת מסייעת מאוד בהחלמת החולה, וככל ששרשרת החיבורים שלו רחבה יותר - סיכוייו להחלים עולים בהתאמה. ועוד, ישנם מחקרים תצפיתיים שמצביעים על כך שמציאת בן זוג מעלה את סיכויי ההחלמה. חלק מהפצועים מצפים להקים משפחה בקרוב, ואין ספק שבנות זוגן לעתיד תזכינה לחיים של משמעות גדולה עם אדם שחותם גבורתו טבוע בבשרו.

יש לנו חבר שנפצע כלוחם שריון במלחמת שלום הגליל ונכווה קשות. הוא אושפז במרכז רפואי מרוחק מביתו. מהרגע הראשון עזב אביו את כל עיסוקיו, ארז תיק קטן וגם טלית ותפילין, ועבר לגור בחדר של בנו בבית החולים. הוא היה המטפל האישי של בנו, קרא לפניו מהסידור ומהחומש, סינן את האורחים הרבים שהגיעו לבקר, ועודד אותו לבלוע גם את המזון חסר הטעם שנועד להגדיל את כמות החלבון בגופו. בחדרו ישן לילה אחר לילה על מזרן שהונח על הרצפה, כל זה במשך שבעה חודשים רצופים - עד שבנו יצא מכלל סכנה, השתקם וחזר לביתו וללימוד התורה, אם כי אותות הפציעה ניכרים בו עד היום. האב סיפר שבראש השנה, כאשר קראו את פרשת עקידת יצחק, הוא הרגיש שהוא גם העוקד, הרי הוא חינך את בנו להיות בן תורה וגם לוחם, והוא גם המלאך שאומר "אל תשלח ידך אל הנער" ועושה הכול למען הצלתו.

לתגובות: chanakatan@gmail.com