רבים קוראים לפרשיות אלה, החל מפרשת ויצא, פרשיות החלומות, אך דומה כי שלש הפרשיות וישב, מקץ וויגש, יכולות לקבל תואר שונה והוא החטא ועונשו, הליך החזרה בתשובה שלימה והקבלה לעתיד.
בפרשת וישב, עשרים שנה קודם ההתרחשויות שבפרשתנו, ראו האחים את יוסף מרחוק. 'ויראו אותו מרחוק'. לשון עדינה כדי לומר בלשון עממית, 'אנחנו לא סופרים אותו', אפילו לא כתוב, ויראו את אחיהם מרחוק, כי מבחינתם 'אנחנו כבר לא אחים'... עוד בבית יעקב אביהם, החרימו הם אותו - 'לא יכלו דברו לשלום'. שנאו אותו, קנאו בו ואף בקשו להמיתו. תחילה בשל כתונת הפסים ובהמשך בשל חלומותיו. אך עתה בפרשתנו, פרשת מקץ, מסובב הסיבות הביא רעב על הארץ, רעב שהביא את האחים כולם להליך כואב ומתמשך של חזרה בתשובה. הליך של הכרה בחטא בו יביעו האחים חרטה, ויאמרו, 'אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – ולא שמענו'. לא ראינו אותו כאחינו, כל שראינו בו היה – 'הנה בעל החלומות הלזה', ראינו מרחוק והגם שידענו את צרת נפשו, צרה שאנו גרמנו, אבל גם 'בהתחננו אלינו', 'לא שמענו', אטמנו את אזנינו.
לא בכדי פרשת מקץ נקראת בדרך כלל בחנוכה, בה היום השמיני, הנקרא 'זאת חנוכה', נקרא גם סוף חיתום הדין. סוף חיתום הדין של רבעון החזרה בתשובה, שהחל עוד בחודש אלול דאשתקד, ימי הרחמים והסליחות, דרך ראש-השנה, ימים של המלכת ה' בעולם. ובהמשכם, בין כסה לעשור, עשרת ימי התשובה. ובעשור, יום כיפור, יום של כפרה בקדושה וטהרה, כאשר לאחריו ימי שמחה של חג הסוכות כשבשיאם, ביום השמיני, שמחת תורה. עם נתונים אלה של התרוממות הנפש, מתוך טהרה ושמחה נכנסים ישראל לשני חודשי העשייה הראשונים, חשון וכסלו. משל לסטודנט לרפואה או משפטים, הנכנס עתה לשלב הפרקטיקה, עם כל הכלים שרכש בלימודיו התיאורטיים. ב'זאת חנוכה' נבחנים ישראל, האם מקץ ארבעת החודשים השכילו ליישם הלכה למעשה את שלבי החינוך להתעלות נפשית ותחושת הקרבה לבורא עולם, שזה עתה רכשו. חנוכה לשון חינוך, ובסופו יום חיתום הדין. אומר דוד המלך בתהלים, 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו'. דומה כי 'מי יעלה בהר ה' ' אלו חודשי אלול ותשרי, 'ומי יקום במקום קדשו', מופנים למי שהוא מחזיק מעמד בפסגה גם בחיי המעשה לאורך זמן, ואלו הם חודשי חשון וכסלו והילך.
ואכן, מקובל מפי הבעל שם טוב הקודש, שדווקא חנוכה הוא הסיום הסופי של הימים המסוגלים של עשיית התשובה. כלומר, הדין הראשון בשנה נכתב בעיצומו של ראש השנה, אז כל אדם נכתב לגורלו. ביום כיפור הוא נחתם, ובהושענא רבה הפתקים נשלחים ולכאורה צפוי להתבצע גזר הדין. אלא, שהקב"ה, באהבתו אלינו, מרחם עלינו ומחכה לנו עד חג החנוכה.
אומר הרמב"ם בהלכות תשובה [ב,א], איזו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה. לא מיראה ולא מכשלון בה. על התשובה להיות שלימה, שלימה ונקייה מנגיעות. לא בכדי על ארבעה דברים אנו מבקשים בתפילה שיהיו שלמים: אמונה שלימה, תשובה שלימה, רפואה שלימה ו גאולה שלימה. מפני שכל אחד מהם בא בהדרגה, האדם אינו נעשה מאמין בפעם אחת, ואינו שב בתשובה או מתרפא בבת אחת וכן הגאולה באה קמעא קמעא.
יוסף הצדיק מבקש שאחיו ישובו תשובה שלימה. כי יוסף אשר דיוקנו של יעקב אביו מלווהו בכל עת, רואה בכל הקורות אותו מהלך אלוקי, כך בחלומותיו בהיותו בן שבע עשרה שנה, כך גם בהיותו בן שלושים, בדברו אל פרעה בצאתו מהבור, מבירא עמיקתא, 'בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה', וכך גם יאמר כשהוא בפני אחיו במעמד המרומם של משנה-למלך, באיגרא רמא, 'גג העולם' - 'ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה, כי האלוקים , וישימני לאב לפרעה ולאדון ביתו ומשל בכל ארץ מצרים'. [מה, ח].
וכדי שתשובת האחים תהיה תשובה שלימה, ראשית קורא הוא להם מרגלים, 'מרגלים אתם'. נוקט הוא באותה דרך מרמה בה חטאו הם כשאמרו ליעקב אביהם במרמה, 'הכתנת בנך היא'? ומעמידם בניסיון בו הם לא עמדו בשעתו, 'ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות'... 'ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם', לעיניהם – ראיה בעיניים ובלב, מול ויראו אותו מרחוק, חסרי לב.
הליך התשובה מתקדם כשיוסף שומע בנאום יהודה שתיים. גם על כך שעתה, שלא כבעבר, בו הציגו את הכתונת בדם השעיר בפני אביהם, עתה חוששים הם שמא יראה יעקב 'כי אין הנער, ומת'. ושנית, שומע יוסף מפי יהודה, 'כי עבדך ערב את הנער', שומע הוא כי שלא כבעבר, שבה הערבות בין כל האחים, גם כלפי בני רחל. ערבות אמיתית, בה מוכן יהודה להתחלף עם בנימין כעבד במצרים. 'והנער יעל עם אחיו', שלא כאותו יוסף, עליו נאמר 'והוא נער', שלא ראוהו אף מרחוק כאח, בנימין הנקרא נער, יעל עם אחיו, אחים בני איש אחד אנחנו.
בשבוע הבא, בפרשת ויגש, נקרא על סוף חיתום הדין, בצעקת יוסף אל אחיו, 'אני יוסף, העוד אבינו חי?'.
לפנינו אפוא כל הליך החזרה בתשובה, לשלביו. הכרת החטא, חרטה וקבלה לעתיד. קבלה לעתיד זו מתבטאת בכך שלא רצו
על יוסף נאמר 'ויזכור את החלומות אשר חלם', וראוי לשים לב, אין הוא מעלה בזיכרונו לא את קנאת האחים, לא את שנאת האחים, לא שבקשו להמיתו, ולא את העובדה הנוראה ששמוהו בבור אשר מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. בואם של האחים מזכיר לו שיש כאן חלום ושברו. לא היו אלה רק חלומות אלא נבואה ההולכת ומתממשת לנגד עיניו. אגב גם בחלום לא חלם יוסף על אינטריגות וכעס על העובדה שהוא הוא הנער בן השבע עשרה עתיד למלוך, בחלום תסובנה כל האלומות ובחלום השני גם יעקב יכיר במלכות יוסף. אין בו טינה, יודע הוא לכל הדרך 'כי האלוקים שלחני', אך, בפרשתנו, עדיין מתאפק מלומר זאת בפרהסיה, שמא הליך חזרתם בתשובה של אחיו לא יושלם כדבעי. רק כאשר יושלם הליך התשובה לתשובה שלימה, לא יוכל להתאפק, יתוודע לאחיו 'וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי'?
דומה כי קשר זה בין ימים נוראים לחנוכה בא לידי ביטוי באמירת הלל השלם, ולו בדרך הדרוש שראיתי בספר מראה-כהן. במסכת ברכות [יד.], וכן נפסק שכל שמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל. נשאלת השאלה, מה נשתנה מראש-חודש וחול-המועד ושאר מועדים וזמנים לששון שבהן אין גומרים את ההלל? ראיתי המסבירים זאת על פי מה שמובא ראש השנה : אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך ביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי-חיים וספרי-מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?! אלא שהואיל ועיקר סוף גמר החתימה טובה הוא בחנוכה, וביום הכיפורים היה צריך לומר חצי הלל, כמו שאר מועדים וזמנים, וכך גם בחנוכה, היה צריך לומר חצי הלל, כמו שאומרים במועדים וראשי חודשים, לכן בחנוכה השלים את אותו החצי, כי כמופיע במסכת ראש-השנה, לא ראוי לומר הלל ביום הכיפורים כשספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני בורא עולם. חנוכה שמח וכשם שאומרים גמר חתימה טובה, נאמר סוף חיתום טוב לכלל ולפרט, בתפילה לנס חנוכה, השתא, עם שובם של כל החטופים הי"ו.