כשחנה סנש כתבה על יהדות וגאולה

ב-23 שנות חייה כתבה חנה סנש טקסטים רבים מהם עולה חיפוש אמוני, יהודי מסורתי שמצא מענה בציונות. ראיון על גיבורה לחג הגבורה, חנוכה

חנה סנש
חנה סנשצילום: ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית

חג החנוכה נחשב גם כחג הגבורה ובמסגרת העיסוק בגיבורים יהודים לאורך היסטוריה, שוחחנו עם ד"ר גיתית הולצמן, מרצה למקרא במרכז האקדמי לוינסקי וינגייט, על תפיסותיה של חנה סנש ביחס ליהדות ולציונות. זאת בין השאר לציון שמונים להוצאתה להורג בבית הכלא בבודפשט אליה הגיעה במשימת הצניחה המפורסמת.

ד"ר הולצמן מספרת כיצד הגיעה לחקר כתביה של חנה סנש כשנערכה להעברת שיעור על דמותה כחלק מסדרה על גיבורי תרבות בעולם היהודי. "הכרתי כמו כולם את הבייוגרפיה וכמה כתבים שלה, אבל אז העמקתי בכתביה ולהפתעתי מצאתי שהאישה הצעירה הזו, שחיה בעולמנו 23 שנים בלבד, הותירה מורשת מאוד מעניינת. היא כתבה המון. התחילה לכתוב כילדה קטנה ומגיל 13 כתבה כתיבה מסודרת של יומנים מכתבים וקטעי שירה ופרוזה, כך שיש לנו כתיבה של עשר שנים מ-1933 ועד 1943, תקופה גורלית בעולם ובאירופה".

"חנה ליוותה את התקופה הזו והייתה עירנית לכל מה שקורה. הכתיבה שלה משקפת את ההשכלה שלה כנערה מאוד משכילה שמשקפת את התרבות היהודית ואת הזיקה שלה ליהדות וגם התבוננות במציאות הכאוטית שסביבה וניסיון לתת מענה מתוך המציאות היהודית שהיא גדלה עליה".

ד"ר הולצמן מציינת כי "חנה נשלחה לתיכון נוצרי שהוא זה שהיה זמין, אבל לתלמידות היהודיות ניתנה מורה מיוחדת שתלמד אותן שיעורי יהדות. היא כותבת עד כמה השיעורים הלו משמעותיים עבורה על שיעורי התנ"ך, ההיסטוריה היהודית והתובנות השונות, אבל כשהיא מנסה לסכם את מה שהיא למדה היא כותבת שהיא תדע שהיא הפנימה את המסורת המשמעותית הזו כשבעת צרה היא תזכור פרק נחמה כלשהו מפרקי הנביאים, כשהיא תושיט יד עוזרת לאדם במצוקה, כשהיא תחווה את הנוכחות האלוהית מול הטבע, הספר או יצירת אמנות".

"האמונה באל מלווה אותה לאורך כל חייה. היא מתחבטת במשמעות האמונה, אבל לא מרגישה זיקה ליהדות האורתודוקסית כי היא מחפשת את החוויה החיה והמשמעותית. היא אומרת שהתפילה בבית הכנסת לא מדברת אליה, והיא מחפשת את התפילה אישית שתאפשר לה חוויה אישית. היא מחפשת את המעשה הנכון שיעלה בקנה אחד עם הדרישות המוסריות שלה וגם יבטא את הזיקה הרוחנית אמונית שהייתה בה".

גם הקשר לארץ ישראל לא היה חלק מחייה של חנה סנש בגילאים הצעירים, ואולם בגיל 16, מספרת הולצמן, נתקלת חנה בתקרית אנטישמית ראשונה. הדבר היה "כשהיא מגישה מועמדות למועצת תפקידים ולכולם ברור שהיא המועמדת האידיאלית לתפקיד, אבל בבית הספר מציבים תנאי שניתן לבחור בכל תלמיד למעט מי שמגיע ממוצא יהודי. החברות הלא יהודיות שלה מתקוממות אבל המורה נאלצת כנראה ליישם מדיניות שנכפתה עליה. חנה כותבת ביומן שלה מה זה להיות יהודי בחברה נוצרית, נכון שזה דוחף אותנו להצטיין יותר, אבל זה גם בולם את ההתפתחות שלנו ומונע אפשרות לפתח את היהדות ולהעניק בעתיד השכלה יהודית לילדים שיהיו לי בעתיד. ואז היא מגלה את הציונות, וב-1938 היא כותבת שהיא מתגאה ביהדות שלה ושהשאיפה שלה היא לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה".

"מתוך קריאת הכתבים שלה אני מרגישה שהמפגש עם הציונות סיפק עבורה מענה לצורך מעשי", אומרת ד"ר הולצמן. "חנה תמיד חיפשה את המעשה הנכון להגשמת האמונה שלה והזיקה שלה למסורת וליהדות, וכשהיא מתחברת לתנועה הציונית שהייתה כבר אז בהונגריה היא רואה בכך את ההגשמה שהיא מחפשת, אעלה לארץ שיראל, אעסוק בחקלאות ואקים ישוב או אתחבר לישוב קיים וכך אביא לידי ביטוי מלא את התחושות והרעיונות שלי ואחדש את ימינו כקדם, וכך היא מתגייסת בצורה רצינית לרעיון הציוני".

הולצמן מוסיפה ומצטטת מדברים שכתבה חנה סנש בהיותה בת 17 ביומנה שם היא קובעת כי "האמונה נחוצה מאוד לאדם. חשוב שתהיה לו תחושה שחייו אינם מיותרים ואינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד, ואת אלה נותנת לי הציונות".

בעודה בהונגריה שומעת חנה סנש על הישוב העברי בארץ ישראל, על המושבים הקיבוצים והחקלאות והיא רואה בכך את הביטוי הנכון של היהדות במאה העשרים, "ליצור חיים יהודיים חדשים הקשורים בקשר אורגני לחיים העתיקים. חשוב לה להתחדש, חשוב לה להרגיש שהיא מקדמת את העם שלה ואת המסורת שלה אבל מתוך שמירת הקשר לעבר. היא אומרת שהישוב שמקימים בארץ ישראל צריך להיות מגדל אור שיגיה את מחשכינו לאור הערכים האנושיים הנצחיים שלנו".

בספטמבר 39' עולה חנה סנש לבדה לארץ ישראל. "הסביבה שלה מאוד התנגדה. הם לא האמינו שנשקפת ליהודים סכנה אמיתית באירופה, אבל חנה הייתה מעמיקת ראות וכבר הבינה את הסכנה שנשקפת ושעתיד היהודים בארץ ישראל ולכן היא קמה ועשתה את המעשה הזה", אומרת ד"ר הולצמן המספרת על הספרות הענפה שמספרת את קורותיה של חנה לצד הכתבים שלה עצמה שהוצאו לאור כבר בשנות החמישים. בנוסף "אמה של חנה סנש עלתה לארץ, גרה בחיפה ונפטרה בגיל 96 לפני שלושים שנה, היא שמרה בכל חייה במזוודה את המכתבים שחנה סנש כתבה. בשנים האחרונות האוצר הזה עבר לספרייה הלאומית שמנגישה אותם וכל אחד יכול לראות באתר הספריה הלאומית חלקים מהחומרים האלה".

ד"ר הולצמן מוסיפה ומציינת מדברים שכתבה חנה סנש על גאולת העם ועל ימות המשיח: "כשהיא הגיעה לארץ היא נקלטה בנהלל, למדה שנתיים בבית ספר חקלאי ולאחר מכן עברה לקיבוץ שדות ים, שם היא הייתה כשנתיים נוספות וכשהיא בארץ שיראל היא שואלת את עצמה מהו המשיח ומהי הגאולה והיא מתמודדת עם המושגים העמוקים האלה. בכתיבה שלה ביומן שלה רואים כמה היא משכילה והידיעה היהודית שלה מקיפה, אבל היא לא מקבלת דברים כמובנים מאליהם".

"כשהיא כותבת על המשיח היא כותבת שיהיו ימי משיח אבל היא סבורה שאת גאולת היהדות לא יביא משיח אחד. היא כותבת שאמנם יש תקופות בתולדותינו המצפות לבוא המשיח כאדם יחיד, אבל למעשה מדובר בימות המשיח, כלומר שזו תהיה תקופה. היא אומרת שכל אדם צריך לקרב את התקופה הזו במעשים שלו. לא תפילה צום וקרבן יביאו גאולה לעולם. היא לא מתנגדת לקיום מצוות, אבל סבורה שהגאולה תתקרב במעשה הנכון של כל אחד ואחד מאיתנו, שנהיה אנשי מוסר שיבוא לידי ביטוי במעשים, ורק בדרך הזו נבנה ארץ טובה וראויה ארץ יהודית במלוא מובן המילה שתבטא את הערכים שלנו".