רויטל פסח, אימו של סמ"ר נתנאל שנפל ברצועת עזה, מספרת לערוץ 7 על בנה שבגיל צעיר, 15, יצא למסע של חיפוש עצמי, על האמונה שלו בדרך והמסרים שהשאיר למשפחתו בחייו, בתקופת התיכון.
"קיבלנו אותו במתנה ל-21 שנה", פותחת רויטל את השיחה על בנה. היא משתפת בדרך שעשה נתנאל: "הילד בירר את דרכו בעולם. אנחנו משפחה דתית ונתנאל באמצע כיתה י', ילד בגיל 15, החליט שהוא מחפש את דרכו בעולם וחיפש מסגרת, לא הסתדר במסגרת שהייתה. מצאנו לו מסגרת אחרת, ושם הוא ממש חיפש את עצמו, שאל המון שאלות. הוא החליט שהוא לא רוצה להמשיך בדרך שלנו. היה לנו מאוד קשה לקבל את זה וקצת התרחקנו באותה תקופה, זה היה מסע מאוד לא פשוט".
ההורים ישבו איתו לשיחה באותה תקופה ונתנאל ז"ל שיתף אותם באמונה שלו בדרך, זאת ברקע החשש לאבד את הקשר איתו. "הוא כמעט הרגיש שאינו חלק מהמשפחה והחלטנו שאם אנחנו לא עושים מעשה אנחנו חס ושלום נאבד אותו. הסכמנו שאנחנו יותר נהיה קרובים אחד לשני. הוא חזר להיות חלק מהמשפחה, ולא רק חלק, חלק מאוד מאוד דומיננטי".
היא סיפרה על טוב לבו לסייע לכל חבר בשקט בלי פרסום, "תמיד מי שבא לעזור ראשון זה נתנאל, אבל בלי רעש וצלצולים. כולם ידעו שמי שצריך לקבל עזרה, נתנאל יבוא, ייקח אותו, יכניס אותו לחבורה בשמחה, ישמח אותו".
מסרים מכיתה י"א
נתנאל ז"ל השאיר למשפחתו מסרים מתקופת התיכון. אימו מספרת כי בכיתה י"א היו צריכים התלמידים לכתוב משהו משמעותי בחיים שלהם. בשבעה הגיע חבר נפש מהכיתה, יאיר, שסיפר על כך למשפחה והקריא את מה שכתב אז נתנאל.
עבור המשפחה היה מדובר בהפתעה, "נתנאל כתב, זה ילד שממש כמעט ולא דיבר, לא חשבנו בחיים שהוא יודע להתנסח ברמה כזאת".
וכך כתב נתנאל, כפי שהקריא חברו יאיר: "אם תשמעו את צירוף המילים 'מהפכה של שמחה', בטח תחשבו על הלהיט שיצא לפני כמה שנים. אבל אני דווקא מתכוון לעמותה מדהימה שזכיתי להתנדב בה בשנים האחרונות. רציתי לשתף אתכם בדבר הכי משמעותי בחיים שלי בתקופה האחרונה. מדי שבוע חבורה שלמה שאני בתוכה הולכים לשמח חולים בבתי חולים בירושלים במסגרת עמותת 'מהפכה של שמחה'. אנחנו עוברים במחלקות, מנגנים, מחלקים הפתעות ומנסים להעלות חיוך שקצת יקל את הכאב והסבל של ילדים ומבוגרים שמאושפזים בבתי חולים".
"עבורי ערך הנתינה והעלאת חיוך למי שנמצא עכשיו במצוקה הוא ערך מרכזי שמנחה אותי בחיים, שמעניק לי סיפוק ותחושת שליחות. אני גר ביישוב דתי, שהוא יחסית הומוגני, ודווקא המפגש שמזדמן לי על בסיס קבוע במסגרת ההתנדבות עם מתנדבים ממסגרים שונים, חילוניים, דתיים, חרדים - אני מרגיש שההיכרות עם אנשים שאני לא פוגש ביום יום, בעשייה חיובית, מנמיכה מחיצות, שוברת סטיגמות ומעשירה את ההסתכלות שלי על העולם ועל האתגרים שהחברה הישראלית על שלל גווניה ומגזריה ניצבת בפניהם".
כשקולה נשנק מבכי מספרת רויטל: "כל יום חמישי הוא היה הולך לשמח ילדים בבתי חולים עם ההסתכלות הזאת שככה הוא מכיר את החברה הישראלית בלי לשפוט, לא משנה איך הם נראים כי מה שחשוב זה ערך הנתינה, בלי תנאים, פשוט לאהוב, והוא חי את זה, הוא פשוט חי את זה בכל דבר שהוא עשה".
היא חשה שלמדה ממנו המון. "הכבוד שלו והדרך ארץ לכל בן אדם שהוא פגש, מלמד אותנו איך לקבל את האחר ששונה מאיתנו, שלא מסכים לנו, אבל ממש לחיות את זה, לא כסיסמה, כל מה שהוא חשב והוא האמין הוא קיים ועשה. הוא היה מחובר לאמת שלו ולכנות ולישרות".
היא משתפת בתכונה נוספת של בנה שהשתדל לעזור בשמחה. "כל פעם שהייתי מבקשת ממנו משהו לבוא לעשות בבית, הוא היה מסתכל עליי עם החיוך שלו השובה והעיניים המנצנצות, הוא היה מסתכל עליי ואומר לי, 'לא רוצה, אבל בשמחה'. והוא היה קם ועושה את מה שאני רוצה, תמיד הוא היה מסיים, אבל בשמחה והוא היה עושה את זה, זה היה לו כל כך ברור. וככה אנחנו צריכים לחיות לדעתי, זה האור שלו בעולם".
משפחת פסח עדיין לא חושבת על הנצחה לנתנאל אך לרויטל חשוב להדגיש את העשייה שלו. "מה שאני מבקשת שאנחנו לא נחיה את הסיסמאות האלה, אנחנו מאוחדים, בואו נוריד את זה לעשייה, אי אפשר לחיות בסיסמאות האלה, אנחנו רוצים לחיות את זה ונתנאל חי את החיים שלו במלואם, מה שהוא רצה, איך שהוא רצה, בכבוד ובאהבה לכל מי שהיה סביבו, ממש לכל אדם".
"זה הילד שלי ואני מבינה שהוא לא רק הילד שלי עכשיו, הוא הילד של כולם", אומרת רויטל ומשתפת כיצד מתמודדת כאם עם הדיבור על כך שבנה היה גיבור וקדוש: "אני מרגישה קדוש במונח של נשמה גבוהה. אצלי בפלאפון לכל ילד יש את השם שלו עם כינוי חיבה והשם של נתנאל זה 'נתנאל נשמה' כי הוא כולו היה נשמה, נשמה גבוהה".
לסיום מבקשת רויטל להעביר מסר לצעירים בדבר החשיבות לשתף את ההורים בקשיים כי תמיד הם יהיו שם בשבילם. "אנחנו חווים את נתנאל עכשיו ממקום אחר. נתנאל, ילד שלא היה מדבר הרבה, תשובות קצרות ולעניין ועכשיו אנחנו מגלים עולם פנימי כל כך עשיר וכל כך גבוה ואנחנו לצערנו לא יכולים לשמוע את זה כבר ממנו.
אני יודעת שכל החבר'ה וכל החיילים הקדושים רוצים לחסוך מאיתנו כהורים את הדאגה ואת הכאב ואני רוצה להגיד לכם שאנחנו כהורים קיבלנו תפקיד, ועם התפקיד הזה שהשם נתן לנו, נתן לנו גם יכולות והיכולות האלה - שתסמכו עלינו שאם אתם מספרים לנו דברים שקשה לכם, שכואב לכם, שאתם מתמודדים איתו, אנחנו פה מסוגלים להכיל את זה. אנחנו קיבלנו את זה מהרגע שנולדתם. כהורים, אנחנו יכולים להיות שם ולספוג את זה ולהכיל את זה באהבה ובהקשבה, זה מה שנותן לנו כוח כהורים וזה מה שנותן לנו שמחה בלב".
כאמא ששכלה את בנה היא פונה לצעירים ומבקשת לסמוך על ההורים ולשתף אותם. "אנחנו לעולם לא יודעים מתי ואיך נקום בבוקר, באיזו צורה נקום בבוקר, אולי לא נקום בבוקר, אף אחד לא יודע. אז בבקשה, בבקשה, תסמכו על ההורים שלכם שיש להם את כל הכלים להקשיב לכם ולהיות איתכם כי זה מה שנותן לנו כוח לקום כל יום, שאנחנו יכולים להיות איתכם שם. אני ממש מבקשת שכל אחד קצת כן ישתף מהעולם שלו להורים, כי אתם השמחה שלנו ואתם הדלק שלנו וביחד זה כוח ונצח".