בשבת האחרונה קראנו על יוסף שמושלך לבור על ידי אחיו. זעקות התחנונים של יוסף מתוך הבור לא מופיעות בסיפור עצמו בפרשת וישב, אלא רק בפרשה הבאה כאשר האחים נחשדים בריגול...
הם פונים אחד לשני ואומרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת".
מדוע לא הזכירה התורה את זעקותיו ותחנוניו של יוסף מהבור? הרמב"ן מביא כמה פירושים לשאלה זו, וברצוני להציע פירוש נוסף. ספק אם פירוש זה על דרך הפשט, אבל נדמה שהוא משמעותי ביותר לתקופה זאת.
בזמן בו כעסו האחים על יוסף, הם היו עסוקים במריבה עד שלא יכלו לשמוע את זעקותיו של אחיהם. הם התרחקו מהבור, ישבו לאכול לחם ולא שמעו מה עובר על האח הצעיר הזועק ממעמקי הבור. סביר להניח שהם דיברו, ואולי אפילו התווכחו ביניהם מה נכון לעשות, אבל כל זה היה רחוק מהבור. שבת פרשת וישב הוקדשה בקהילות רבות ללימוד ופעילות למען החטופים. מטבע הדברים עלו השוואות רבות בין 'החטופים' ליוסף כאשר שניהם נמצאים מתחת לאדמה.
שמעתי הרבה קולות שנאמרו כיצד נכון להוציא את החטופים מהשבי, וכן דין ודברים על מה הדבר הנכון ביותר לעשות עבור עם ישראל, ובכל זאת דבר אחד היה חסר לי...עלינו לעצור לרגע "להיכנס לתוך הבור" בו נמצאים החטופים ומשפחותיהם ורק להיות שם, כדי לשמוע את הזעקה ולחוש את הכאב. לא למצוא פתרונות, הסברים ודרשות, אלא קודם כל להיות בתוך הבור ולא מחוצה לו.
"לשמוע בבור" את המשפחות שנמצאות שם זמן רב, עיניהם טרוטות מדמעות ומחוסר שינה ולא רואות את האור בקצה המנהרה.
כאשר הצטרפתי לפעילות בנושא החטופים עמד לנגד עיני הפסוק שהזכרתי קודם לכן: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו...". אין כוונתי לבוא ולהאשים אחרים, אלא כפי שעשו האחים מיוזמתם ודיברו על עצמם, כך אני אומר גם על עצמי: "כיצד יתכן שלאחר שתושבי העוטף עברו טבח כל כך קשה, הרגישו מופקרים זמן כה רב, נאנסו ונטבחו- אני עדיין לא מצליח לשמוע את הצעקה הפנימית שלהם"? נכון, היו לי סיבות רבות מדוע לא הייתי קשוב להם זמן רב, שהרי ההפגנות היו פוליטיות וחלקן נראו כמו המשך להפגנות כנגד הרפורמה. ובכל זאת, בתוך בתוכי, אני יודע כי אין בתירוצים אלו להצדיק את חוסר החיבור שלי לכאב הבלתי נסבל של החטופים ומשפחותיהם.
עלינו לשבת על הקרקע כפי שישבו ה'רעים' שבאו לנחם את איוב במשך שבעה ימים ושבעה לילות ולא דיברו אליו דבר כי ראו כי גדול הכאב מאוד.
אני זוכר את עצמי הולך כפוף לאחר פיגוע שהיה באזור מגורי לפני למעלה משני עשורים. כמה נפגעתי אז כאשר אנשים התעלמו שלא לומר אמרו אמירות שפגעו בי ונהגו בנו בחוסר רגישות. האם אני לא צריך להיות זה שנזהר שבעתיים כלפי אנשים שלא עברו פיגוע, אלא טראומה שאינה נגמרת... אני משוחח הרבה עם משפחות חטופים וקרובי משפחה של הנרצחים ומגלה איך גם לאחר שנה וחודשיים עדיין איני מתחיל להבין מה עבר עליהם. אלו שנהרגו להם בני משפחה בידיים, אלו שדיממו למוות, אלו שלא ידעו שעות ארוכות מה עלה בגורל יקיריהם, אלו שבמשך שבועות ארוכים רק חיכו להביא את ילדיהם לקבר ישראל ועוד ועוד דברים נוראיים שלא ניתן להעלות על הדעת. החזרת החטופים היא הנחמה המעטה שאנו יכולים להעניק להם כעת.
זו הסיבה שאני רואה בהחזרת החטופים משימה לאומית. ראשית כל להפוך אותנו לעם טוב יותר שיכול לחוש ולהזדהות עד כמה שאפשר עם אנשים שעברו את הגיהנום...
כאשר נפנים מחויבות זו, נוכל לשקם את האמון שנפגע כל כך בשנים האחרונות. הזדמנות ליצור חיבור במקום קיטוב שיוכל ללוות אותנו עוד תקופה ארוכה...
ניתן לראות כי בחודשים האחרונים חל שינוי משמעותי ביחס בין הצדדים השונים שנהגו לא פעם באיבה אחד כלפי השני. זו הזדמנות עבור כולנו לחזור ולהתחבר. נכון, עדיין יש חילוקי דעות, אבל האמפטיה וההקשבה לזעקת החטופים ומשפחותיהם חשובה לא פחות מאשר לעמוד על דעתנו ולא להתפשר. אני רואה כיצד החיבורים הקטנים יוצרים כל כך הרבה שינוי ותקווה. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
מי ייתן ושבת פרשת מקץ הבאה עלינו לטובה תביא לקץ הסבל של החטופים ומשפחותיהם ותיצור חיבור בעם כפי שיקרה בהמשך פרשיות השבוע בין יוסף לאחיו. את אחי אנכי מבקש.
הכותב הוא פסיכותרפיסט ויו"ר אירגון הלב הפועם