'סופגנייה' אותיות 'נֹהֵג יוֹסֵף', מביאה אותו בחנוכה לפתח הבית ולאדן החלון, כפי שפרשת השבוע מביאה אותו אלינו כל שנה בחנוכה.
מנהיגות יוסף שהתחילה בכתונת הפסים, סומנה על ידי יעקב כממשיכת הדרך. יעקב שבחר בדרך מאבק בעשיו, רואה ביוסף את המשכו של המאבק: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש" (עובדיה).
דוד המלך בספרו (פרק פ) מתחנן לפני ה': "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה". הופע בהדר גאון עוזך על ישראל עמך. הנהג את צאנך כיוסף, שידע לומר לאחיו: "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם". יוסף הוא המשביר ויוסף הוא המושל והמולך בכל ארץ מצרים, על בני הארץ ועל בני ישראל.
פרסומי ניסא בחנוכה הוא ברשות הרבים, שבה יש גם בני ברית וגם שאינם בני ברית. יוסף מנהיג את ממשלתו גם על הגויים וגם על היהודים. יוסף מוסיף והולך לעיני כל יושבי תבל. "יוסף ה' לי בן אחר", בנימוק שמו, הוא קריאת כיוון וייעוד של הוספה ושל הליכה מחיל אל חיל.
אך דוד המלך בספרו שם אומר עוד: "לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ". הוא מונה גם את בניו של יוסף כשבנימין נמצא ביניהם. משפחת רחל היא הנלחמת למען ישראל. בני רחל הם הלהבה הישראלית שמצטרפת לאש יעקב. להבה, שלא כאש, מסוגלת לשלוח את להבותיה למרחוק, אפילו עד תימן ואירן.
תפקידם של בני לאה אינו לאחוז בחרב כבני חשמונאי. לשבטי לאה מיועדים מלכות, כהונה ולויה, נבואה וסנהדרין. יוסף ובנימין מנשה ואפרים, הם שיביאו את הישועה לבנין המקדש. נרות החנוכה אינם תזכורת לבית שני בלבד, כי אם תזכורת עכשווית לבנין בית המקדש השלישי. בהעלותך את הנרות, זכור, שאל מול פני המנורה במקדש יאירו שבעת הנרות.
שלוש פעמים חוזר שם דוד המלך על המילים: 'השיבנו' 'והאר פניך וניוושעה'. אנחנו נאיר את נרותיך, ואתה האר פניך וניוושעה. האור הישראלי אינו מקומי, ולא שייך לרשות הרבים בארץ ישראל בלבד. הוא אור המאיר לכל יושבי תבל, הרואים אותו ויודעים ומבינים מי הוא הנלחם בכוחות רשע, ומי הוא המאיר את החושך העולמי. "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה" (ישעיהו ס).
האור הבראשיתי הבא בפרק הראשון של התורה אחרי עשרים וחמש תיבות, מאיר את החושך היווני שעל פני תהום של שעבוד מלכויות, ומביא לעולם את הרוח האלוקית המרחפת על פני המים.
שמונת הנרות בחנוכיה מתחלקים בין בני לאה לבני רחל. ראובן שמעון לוי ויהודה מצד אחד, ויוסף אפרים בנימין ומנשה מצד שני. אלה גם אלה בונים את האומה בכוחות שונים, שכולם מאירים בחנוכיה אחת.
גם שמונת החלומות בספר בראשית, מתגלים בחנוכיה אחת. שני חלומות של יעקב (הסולם ועתודי הצאן בחרן), שני חלומות של יוסף, שני חלומות של שרי פרעה, ושני חלומות של פרעה. רק יעקב ויוסף חולמים, אף לא אחד מכל האחים. חולמי החלומות האלה, חולמים על גאולת ישראל.
אך גם הגויים חולמים על גאולת ישראל. חנוכיית החלומות נחלקת לשניים: ארבעה חלומות של יעקב ויוסף, מול ארבעה חלומות של שרי המלך והמלך המצריים. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", כי בחלום הכל מתרומם מעל המציאות, ומוביל תהליכים שלא נראים בעין רגילה. "עין בעין יראו", איך הופך החלום למציאות.
שבע שיבולים העולות בקנה אחד, המתגלות ליוסף בחלום פרעה, מגלות למלך ולמשנהו את מנורת שבעת הקנים בבית המקדש שעתיד להיבנות אחרי יציאת מצרים. אך יוסף שבא לבקר אותנו בחנוכה, מגלה את מנורת השיבולים של בית המקדש השלישי, שהנה הולך ומוקם לעינינו.
עשרים וארבעה לחודש כסלו בנבואת חגי (ב), הוא יום הוסד בית המקדש השני, שעליו מנבא הנביא: "וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו", בנבואה על ממלכת פרס-אירן.
עשרים וארבעה לחודש של התחלת בנין בית שני, ועשרים וחמישה לחודש בו חנכו בני חשמונאי את בית המקדש השני מאתיים שנה מאוחר יותר, מאירים לנו את דרכו של יוסף, המוסיף והולך מחיל אל חיל, בהוספה של אור לעיני כל יושבי תבל.
לסופגנייה בחנוכה, יש חשיבות בעבר, בהווה ובעתיד. סופגנייה אותיות 'נֹהג יוסף', מזכירה את יוסף ואת ציון, את התוספת הרוחנית, את בית המקדש ואת ארץ ישראל. סופגנייה של יוסף, ממלאת בכוחות של מנהיגות וחלומות ניצחון, שהתחילו בכתונת הפסים, וממשיכים היום בתוספת של כוחות ותעצומות נפש, לאור חדש על ציון.