בעיצומו של חג החנוכה, אני רוצה לכתוב דווקא על פסח: על נתנאל פסח שנפל בעזה, ועל המתנה המאירה שנתנו נתנאל ומשפחתו לעם ישראל.
הלכתי אמש לנחם את משפחת פסח בביתם שבישוב אלעזר, ישוב שקרוי על שמו של חלל-ישראל שנפל בקרב-גבורה בימים ההם ובזמן הזה ועל ההרים האלה ממש: אלעזר המכבי. בדרכי ספרתי בלבי את חללי אלעזר שנפלו ב"חרבות ברזל", והבנתי בצער, שנתנאל הי"ד הוא הנר השמיני שכבה באלעזר במלחמה הזו. כמה כאב וכמה גבורה בישוב אחד!
בפתח בית משפחת פסח עומדת החנוכיה, זקופה ומאירה. ובפנים ישובים ההורים האבלים, שגם בכאבם פניהם מאירות, ומשתפים אותנו, המנחמים, באור המיוחד והחשוב שנתן להם נתנאל בחייו הקצרים: "נתנאל לימד אותנו, כהורים, איך מקבלים מישהו אחר שלא הולך בדרך שאנחנו מאמינים בה" – כשרויטל מספרת מה לימד אותה נתנאל, היא מתכוונת ל"קורס במדעי החיים" שהם כהורים עברו כשלמדו להתמודד עם בן אהוב שבחר בגיל 15 לסטות ממסלול החיים של אמונה ותורה ומצוות, אותם ערכים שהם מרכז חייהם. את הקורס הזה, אומרת רויטל פסח, על כולנו ללמוד לעומק כחברה, כעם: הלימוד הגדול של חיים מלאי אהבה, הערכה, וכבוד והכרת-האור והטוב גם כלפי בנים ואחים אתם יש לנו מחלוקת על הדרך.
"למדנו לזוז מהמקום הנוח, המוכר, הבטוח, ולקבל את נתנאל כמו שהוא, בלי תנאים" - היא מספרת, ומבקשת שאת הלימוד הגדול הזה ילמד עכשיו עם ישראל כולו. "אני לא מבינה כלום בתקשורת" – היא אומרת, אבל בוחרת שוב ושוב, תוך כדי ימי האבל, לדבר בתקשורת, כדי לבקש מכל המאזינים שימשיכו להאיר את האור המיוחד הזה, איש איש מביתו וממקומו: "אני מבקשת שכל אחד מעם ישראל יעצור לחמש דקות, יעצום עיניים, ויחשוב על מישהו שהוא לא בשלום אתו, פשוט להתקשר ולהגיד לו: לזכרו של גיבור ישראל נתנאל פסח, אני מוכן לזוז צעד אחד קטנטן, להוריד מחסום אחד, ולתת חיבוק".
"וכבר יש תוצאות" – היא מבשרת לנו – כבר מתקשרים אנשים מכל הארץ והעולם ומספרים על החלטות שקיבלו לזכר נתנאל, החלטות של חיבורים, של הסרת חסמים, של שלום בתוכנו." ואז מציגה לנו רויטל דברים נפלאים שכתב נתנאל עצמו, באותה רוח ועם אותו עומק, כשהיה עוד תלמיד כתה י"א: "רציתי לשתף אתכם בדבר הכי משמעותי בחיים שלי בתקופה האחרונה. מידי שבוע חבורה שלמה, שאני בתוכם, הולכים לשמח חולים בבתי חולים בירושלים, במסגרת עמותת "מהפכה של שמחה". אנחנו עוברים במחלקות, מנגנים, מחלקים הפתעות, ומנגנים ומנסים להעלות חיוך שקצת יקל את הכאב והסבל של ילדים ומבוגרים שמאושפזים בבתי חולים. עבורי, ערך הנתינה והעלאת חיוך למי שנמצא עכשיו במצוקה, הוא ערך מרכזי שמנחה אותי בחיים, שמעניק לי סיפוק ותחושת שליחות." – כך נתנאל הי"ד על ערך הנתינה.
ואז הוסיף נתנאל וכתב: "אני גר בישוב דתי שהוא יחסית הומוגני, ודווקא המפגש שמזדמן לי על בסיס קבוע במסגרת ההתנדבות עם מתנדבים ממגזרים שונים – חילונים, דתיים, חרדים – בחברה, הוא מבחינתי עוד סיבה שאני מאד מחובר לעשיה הזו. אני מרגיש שההיכרות עם אנשים שאני לא פוגש ביום-יום, בעשיה כה חיובית, מנמיכה מחיצות ושוברת סטיגמות, ומעשירה את ההסתכלות שלי על העולם, ועל האתגרים, שהחברה הישראלית על שלל גווניה ומגזריה ניצבת בפניהם". – וזה כבר הערך המיוחד שנתנאל הי"ד, ומשפחת פסח כולה, מבקשים מאתנו להתחבר אליו: הערך של חיבור לכלל חלקי העם, חיבור לא רק מתוך אהבת-אחים, אלא גם מתוך הכרה עמוקה בערכיות של אותם אחים, מתוך כבוד אמתי כלפיהם, והתבוננות באור שבכל אחד מהם.
"כולנו בני איש אחד נחנו, - אומרים האחים ליוסף בטרם הכירוהו, ורש"י מבאר ומרחיב את דבריהם: "נצנצה בהם רוח הקודש וכללוהו עמהם, שאף הוא בן אביהם". את רוח הקודש הזו שנצנצה באחי יוסף, מבקשת אמא של נתנאל שנמצא גם אנחנו בתוכנו, שנאפשר לה לנצנץ ולהאיר גם לנו את דרכנו, מול כל מי שנראה לנו שונה כל כך מאתנו, ובעצם גם הוא בן ישראל אבינו, גם הוא אחינו. גם בו יש אור, וכמה חבל אם נפספס את האור הזה, כמה חבל אם נתנכר, וכמה חשוב שנכיר.
אני יושבת בבית משפחת פסח באלעזר שבגוש עציון, שומעת בצמא את דבריהם על השיעור שהעניק להם נתנאל הי"ד, ובאזני מהדהדים דבריו של אבידע בכר מבארי על השיעור המקביל שהוא מספר שלמד: "אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון" – סח לנו אבידע – "מה אני הייתי אומר באותה שניה? הייתי אומר: מה הם גרים שם? הייתי אומר אולי: מגיע להם. הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם, מזל שאת השיעור הזה, שילמתי עליו הרבה מאד, מזל שאת השיעור הזה למדתי". וכך הם מלמדים אותנו יחדיו: נתנאל מאלעזר, ואבידע מבארי, את אותו שיעור, שחשוב כל כך שנלמד. ובעצם זה השיעור של פרשת השבוע שלנו.
"ויאמרו איש אל-אחיו: אבל אשמים אנחנו על-אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על-כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמור: הלא אמרתי אליכם לאמור: אל-תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הרי נדרש. והם לא ידעו כי שומע יוסף, כי המליץ בינותם" – מכל שלושת הפעמים בהם מופיע הפועל "שמע" בפסוקים הללו, בוחר רש"י לפרש רק את המילים "כי שומע יוסף" -"מבין לשונם". הוא מבאר, ושולח אותנו לפירושו לדברי פרעה ליוסף: "תשמע חלום לפתור אותו" – "תשמע - לשון הבנה והאזנה, כמו "שומע יוסף"." בעצם רש"י מסביר לנו באופן הנוקב ביותר, איך תתכן הסיטואציה הנוראה הזו: האחים רואים ושומעים את צרת נפשו ואת תחנוניו של יוסף, אבל בהיבט הטכני בלבד, ורק שנים רבות לאחר מכן, בהיותם נתונים בצרה בעצמם, הם קולטים בדיעבד שלא האזינו לו, שלא ניסו להבין אותו. ולכן גם חטאו בילד...
לשמוע את אחינו אנו נקראים: להאזין להם באמת, להבין אותם. את השיעור הזה, שלמדו אחי יוסף באיחור רב, מנסים עכשיו משפחת פסח מגוש עציון ואבידע בכר מבארי, ללמד את כולנו. משפחת פסח, כשמה כן היא: פה-סח. מי שבא בשערי ביתם ושומע את דבריהם – מבין ולומד את המסר. מי שיוצא משם - לוקח אתו את האור של נתנאל, ואת הציווי המיוחד למצוא את האור גם אצל האחר, לשמוע, להאזין ולהבין גם את מי שאנחנו לא מסכימים אתו. לא חייבים להסכים. כן חשוב לשמוע, להאזין ולהבין. באתי לנחם אותם, ויצאתי כל כך מנוחמת, מהרוח הגדולה והקריאה האמתית והנוקבת שהם משמיעים בדרכם הנעימה והעדינה, קריאה גדולה שגם אם היא באה מתוך כאב, היא כל כך מנחמת. כי כך זה בחנוכה הזה: אנחנו מודים בו גם על הנסים, וגם על הנחמות.
חנוכה שמח ושבת שלום