מפגיני מחאת קפלן
מפגיני מחאת קפלןצילום: Avshalom Sassoni/Flash90

אחת לתקופה, לאחרונה בהקשר של הרפורמה המשפטית, נשמעים איומי רקע על ירידה אפשרית מהארץ ו'בריחת מוחות'. כמו הניסיונות האחרים של ההסתדרות, הטייסים או קבוצות כוח אליטיסטיות לאיים על הדמוקרטיה, גם כאן מדובר באיום מרומז של "אם לא תיתנו לנו את הכוח למרות שאנחנו מיעוט – נשאיר אתכם לגורלכם הפרימיטיבי והאומלל ואנחנו נשגשג בניכר".

ראשית, הניסיון לקטלג את הירידה מהארץ כבריחת מוחות, כביכול מדובר בסלתה ושמנה של החברה הישראלית שפתאום נוטש אותה לגורלה המר רק בגלל התנהלותה הפוליטית, מביך במקצת. ירידה בקצב קבוע פחות או יותר של בעלי מקצוע בתחומים כמו רפואה או היי-טק קיימת כבר שנים רבות. הניסיון להדביק אותה למחאה כזו או אחרת נראה יותר כמו 'בריחת מוחים' ופחות קשור ל'בריחת מוחות'.

שנית, ועם כל ההערכה למי שהצליח ללמוד מקצוע מורכב כמו רפואה, אם הוא אכן משוכנע שאי אלו שינויים הכרחיים במערכת המשפטית – ועוד במינון העדין והמצומצם שהוביל שר המשפטים יריב לוין – נחשב 'מהפכה משטרית', אולי לא מדובר ב'מוח' גדול כל כך שיש להצטער על אובדנו. סוף כל סוף, אדם עם מוח מתפקד ברמה סבירה מסוגל להשקיע שעה קלה מזמנו כדי להבין את האירוע ולראות שההר בקושי מוליד עכבר, בוודאי לפני שיקבל החלטה דרסטית על ירידה מהארץ.

שלישית, הניסיון להחזיק את מדינת ישראל בגרון באופן כזה – ראוי לו שייכשל, גם אם המוחים אכן היו באמת מיטב בניה של מדינת ישראל. הדבר אינו שונה מכל ניסיון לבצר את מעמדה של אוליגרכיה, באיום שאם האוליגרכים ינטשו וישאירו את דלת העם לנפשם, האחרונים לא ישרדו בלעדיהם. ייתכן ואכן יש מחיר לחירות, אך זהו מחיר שמדינה החפצה בדמוקרטיה אמיתית צריכה ויכולה לשלם. מיותר כמובן לציין שאותם מהגרים למדינות אחרות עשויים לגלות שם מערכות משפט מוגבלות ובעלות כוח מצומצם בהרבה מזו שהכירו בישראל...

אבל הנקודה הכי משמעותית בעיניי וזו שחוזרת על עצמה שוב ושוב בתולדות העם היהודי, היא התופעה בה שכבה אליטיסטית מחליטה שלא נאה לה – בכל פעם מסיבה אחרת – להישאר מחוברת להמון העם הפשוט. אם להשתמש בעצתו של הפילוסוף והמשורר ג'ורג' סנטיאנה ולנסות ללמוד מההיסטוריה כדי לא לחזור עליה, אזי בכל פעם שהדבר התרחש – אותה קבוצה התבוללה ונעלמה, ועם ישראל חזר לעצמו במהירות ונותר אור לגויים.

זה נכון לתקופת בית שני ולמתייוונים, שהיו מקרב אצולת העם ונטמעו בקרב היוונים והרומאים. זה נכון כלפי השבתאים, רבים מהם אליטות כלכליות שנבלעו באסלאם הטורקי ובכת הדונמה או בקבוצות שוליות ברחבי אירופה כמו הפרנקיסטים. זה נכון לגבי ראשוני המשכילים שרבים מהם התנצרו וצאצאיהם אבדו ונטמעו בגויים. זה נכון לגבי חלק ניכר מהמהגרים ממזרח אירופה לארה"ב בתחילת המאה ה-20, אלו מהם שבחרו לנטוש את המסורת היהודית מאחורי גוום ולהצטרף לרפורמים או לקונסרבטיבים, וכעת הם מתמודדים עם הכחדה דתית והתבוללות באחוזים בלתי נתפסים.

וזה יהיה נכון גם כלפי אותם יורדים: בדור הראשון הם עוד יזכו לתזכורת מרשימה על יהדותם, בסבירות גבוהה באמצעות גילויי אנטישמיות ברמות שונות של הסביבה הנוכרית. בדור השני הילדים כבר ימצאו בסיכוי גבוה בני זוג שאינם יהודים, ובדור השלישי והרביעי הם יאבדו לעם ישראל, ואז, בעוד ארבעים וחמישים שנה, נוכל לשמוע את אותו סבא או סבתא שבחרו להגר בגלל פנטזיה של מהפכה משטרית, מקוננים על הניתוק של שלשלת הדורות ועל אבדן זהותם ומשפחתם.

אבל אז, למרבה הצער, יהיה כבר מאוחר מדי.