אבינועם הרש - פרויקט 252
אבינועם הרש - פרויקט 252צילום: יח"צ

ארוחת ערב באחת מהאכסניות המוכרות בארץ.

משפחה דתייה: אבא אמא ושלושה ילדים כאשר הבכור נראה בגיל ההתבגרות יושבת לידינו. האבא אומר למתבגר: "כדאי לך לאכול עוף, הוא נראה טעים" ואז הגיע התשובה של הילד שהביאה לי בעיטה בבטן:

"נו חלאס כבר, אולי תרד ממני? מה אכפת לך מה אני אוכל??? תתעסק בצלחת שלך".

אני מסתכל על הילד הזה והפתיל שלי נשרף. מה זה הגועל נפש הזה?

האבא קלט אתי, חייך אליי במבוכה והמשיך לאכול.

בסוף הארוחה הוא ניגש אליי. כנראה קלט את סמל בית הספר שלי על החולצה:

"אתה מורה?". שאל

"כן, מחנך" עניתי.

"תגיד" המשיך וראיתי את הכאב על העיניים שלו: "יש לך אולי מושג מה עושים עם הילד שלנו?"

הפתיעה אותי הפתיחות שלו. כלומר אני לא מכיר אותו או את אשתו ובטח לא את הילד שלו. חשבתי שרק ייאוש מוחלט יגרום לבן אדם להיפתח ככה בפני אדם זר. הוא המשיך: "אין לנו שום קשר למעט הרגעים היחידים שהוא מגיע אלינו לבקש את כרטיס האשראי. אנחנו לא יודעים עליו כלום. עכשיו הוא בחופש ומתנהג כאילו שהוא גר בבית מלון: אשתי מכבסת לו. מאכילה אותו. אני מביא לו את האשראי וחוץ מזה אנחנו אוויר בשבילו".

בדרך כלל אני משתדל להימנע מלתת עצות אצבע. עכשיו הרגשתי שהכעס שלי מדבר: "אז אולי תבשרו לו שהבית מלון נגמר!".

"אי אפשר" ענה לי בכאב: "הוא כבר איים עלינו פעם אחת שאם נעשה את זה הוא פשוט לא יגיע לבית. אחרי שהוא מימש את האיום הזה ושבוע ישן אצל חברים אשתי נשברה".

"תגיד" שאלתי אותו: "ניסיתם פעם אחת לדבר איתו ישירות? לשאול אותו למה הוא מתייחס אליכם כאלו שאתם עבדים שלו? להגיד לו שהוא לוקח אתכם כמובן מאליו ועד שהוא לא ייתן לכם את הכבוד המינימלי אתם פשוט הפסקתם לשמש כבנק הפרטי שלו"

האבא עצר לרגע והסתכל עליי. היה לו בעיניים מבט מוזר. אמר לי: "לא, לא ניסינו את זה אף פעם. וזה כל כך מתסכל אותי. רק אתמול חברה של אשתי התקשרה אליה ושאלה אותה אם היא יודעת שלילד שלנו יש חברה. אשתי לא ישנה כל הלילה מהכאב שהיא צריכה לדעת דבר כזה אחרי החברה שלה"

"אז יאללה" אמרתי לו: "אתם עכשיו בחופש. תזמין את הילד שלך לכוס קפה או לטיול בחוף של הכנרת ותתחיל לדבר"

"יודע מה?" ענה: "נראה לי שאין לי כל כך מה להפסיד. חשבנו כבר על הכול: פסיכולוגים ויועצים באלפי שקלים, חוץ מאשר מה שאתה אומר: לשבת ולדבר. כמו חברים" ואז חייך ואמר לי:

"תודה לך. אני לא מכיר אותך אבל אולי זה לטובה שיצא לנו להיות כאן ביחד".

חייכתי בחזרה ורגשתי איך שכל האוכל רק צף ועלה לי למעלה.

כל כך הרבה כאב ותסכול ועצב שהיה יכול להימנע דרך בניית ערוץ של שיחה פשוט ואמיתי.

השעה עכשיו תשע והרגע ראיתי את האבא והילד שלו הולכים לכיוון הכנרת.

הלוואי שיצא מהשיחה הזו משהו טוב.

המקרה הזה הזכיר לי איך פעם אחת לפני כמה שנים, ניגש אליי תלמיד שלי שהוצאתי אותי לקבוצה של 'פרטני' (פרטני הכוונה קבוצה שמחנך או מורה מוציא כמה תלמידים לשיחה אישית) ואמר לי שהוא מחכה לשיחה איתי כבר מתחילת השבוע (השיחה איתו הייתה תמיד ביום חמישי בשעה השניה).

האמת שקצת הופתעתי ואמרתי לו: "עד כדי כך?"

כאילו אני יכול להבין שתלמיד לא רוצה להיות בשיעור ותמיד יותר כיף לו להיות בשיחה אישית, אבל מכאן ועד לחכות לשיחה עם המחנך כל השבוע? מה עוד שמדובר בתלמיד כיתה ו...

ואז הוא ענה לי בכנות: "תקשיב, אבא שלי אחד מעורכי הדין היותר גדולים ומפורסמים בירושלים. איו לו חיים. אמא שלי פסיכולוגית קלינית. ההורים שלי חוזרים לבית שלנו לא לפני תשע בערב וגם אז הם ממשיכים לעבוד מהבית. סבתא שלנו מגדלת באמת אותי ואת אחותי. כשהיא לא מבשלת לנו אנחנו מחממים מהמיקרו. אני כל הזמן נע בין חברים לטלוויזיה ולסוני. אף אחד לא באמת מדבר איתי. חוץ ממך. עכשיו אתה מבין למה 'עד כדי כך?'.

הסתכלתי עליו וגל ענק של עצב הציף אותי.

ולא הבנתי למה אם יש לתלמיד הזה ולאחותו הכול, זה מרגיש כאילו אין להם כלום...