קרטר וחבר
קרטר וחברSTR/Flash90

עם לכתו של נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, לעולמו, מספר ציר ישראל בוושינגטון בעבר, יורם אטינגר, על הטעויות הטראגיות שהוביל קרטר, שרבות מהן משפיעות על המזרח התיכון עד ימים אלה.

"הנשיא ג'ימי קרטר היה זה שהעניק רוח גבית עזה להשתלטות משטר האייתולות על איראן, כאשר ב-1978 הוא ויועציו הגיעו למסקנה שהשאה הפרסי, שהיה השוטר האמריקאי של המפרץ, עבר זמנו ובטל קורבנו והגיעו למסקנה שהאייטולה חומייני, שהיה אז בגלות בפריז, יהיה נוח לארה"ב כי הוא אנטי קומוניסט ואנטי ברית המועצות", מזכיר אטינגר.

מוסיף אטינגר ומציין כי "הרחיק לכת הנשיא קרטר כאשר עשרה ימים לפני שהאייטולה חומייני נחת בטהרן קרטר השתתף בכינוס מנהיגי עולם והכריז שהמודיעין האמריקאי קובע שהאייטולה חומייני יהיה מהדורה איראנית של גנדי. הוא גם הוסיף שאין לחומייני שאיפה להפיץ את המהפכה מחוץ לאיראן, הוא יתמקד בטרקטורים ולא בטנקים ויהיה שליח נאמן לאינטרסים של העולם החופשי".

"הערכות הללו היו פרי הרהורי לב של מציאות חלופית מהמציאות המזרח תיכונית", אומר אטינגר ומוסיף כי "הגישה הזו אפיינה אותו גם בסוגיה הפלשתינית והשפיעה על התהוות הסכם השלום עם מצרים".

בסוגיה זו של הסכם השלום מספר אטינגר עד כמה התעקשותו לכלול בהסכם הישראלי מצרי גם את הקמתו של בית לאומי לפלשתינים, כלומר מדינה פלשתינית, כמעט והביאה לטרפודו ופיצוצו של ההסכם:

"קושרים כתרים לראשו של קרטר כמי שהביא את ישראל ומצרים לברית שלום. אי אפשר להתכחש לתפקיד שהוא מילא ושארה"ב מילאה, אבל בשום פנים ואופן הוא לא היה יוזם תהליך השלום ולא המרכיב המרכזי שלו, אלא להיפך. בהיותו שבוי בתפיסת עולם חלופית שראתה את הסוגייה הפלשתינית כאילו היא ליבו של הסכסוך הישראלי ערבי וכאילו מדובר בבבת עין של מנהיגי ערב, הוא רצה שהסוגייה הפלשתינית תהיה הנושא המרכזי במו"מ לשלום בין ישראל למדינות ערב".

"הוא לא רצה ועידה ישראלית-מצרית, אלא ועידה בינלאומית שמשמעותה תפקיד לבריה"מ וזכות וטו לקיצונים בעולם הערבי. את זה לא רצה ראש ממשלת ישראל בגין וגם סאדאת לא רצה את זה, ולכן היוזמה הישירה שהתחיל אותה בגין, ואחר כך בתיווך חשוב של מלך מרוקו ושליט רומניה צ'אוצ'סקו הובילה להתקרבות מהותית בין ישראל למצרים. מובן שארה"ב שיחקה תפקיד חשוב כי למצרים היו דרישות שרק ארה"ב יכולה הייתה למלא. אבל חשוב לזכור שכל רעיון המדינה פלשתינית בא לעולם בגלל הנשיא ג'ימי קרטר שרצה שבית לאומי לפלשתינים יהיה חלק מההסכם עם המצרים, למרות שסאדאת לא ראה בסוגיה הזו בעלת חשיבות בסדר היום המצרי".

העובדה ששני הצדדים לא היו מעוניינים בכך היא זו שגרמה לכך שהסוגייה הפלשתינית לא הייתה חלק מהסכם השלום.

אטינגר מציין את השפעתו של בז'ז'ינסקי על קרטר והיותו של בז'ז'ינסקי ממחברי דו"ח ברוקינגס על שמו של המכון הוושינגטוני שמהווה בבואה של מחלקת המדינה ורבים מיוצאי המחלקה הם חברים במכון שבז'ז'ינסקי היה מהחשובים ביותר בו וקביעתו היא שמדינה פלשתינית חייבת להיות תנאי מוקדם להסכם שלום ישראלי ערבי. תפיסה זו, מציין אטינגר, מלווה את אנשי המכון עד ימינו אלה.

"המעורבות של קרטר בהסכם השלום הייתה קרובה מאוד להביא לפיצוץ המו"מ עקב התעקשותו להקמת מדינה פלשתינית", שב וקובע אטינגר. בהקשר זה ניתן לזכור גם את אמירותיו של קרטר באחרונה ולפיהן פני החמאס לשלום. "זו תפיסה שאוחזים בה רבים מאנשי הממסד הוושינגטוני בשל ההשפעה של מחלקת המדינה על וושינגטון. מחלקת המדינה היא כישלון מתמשך לפחות מאז 48' במזרח התיכון וג'ימי קרטר הוא אחד המאפיינים המזיקים והעצובים של אותה תפיסת עולם".

לשאלתנו אם הכישלונות הללו הן הסיבה לכך שאחרי כהונה אחת קרטר לא נבחר לכהונה שניה, אטינגר משיב ואומר כי "כפי שהוא התבסס על מציאות חלופית לקביעת עולמו ביחסי חוץ, כך עשה גם בענייני פנים. קרטר משך את המפלגה הדמוקרטית הרבה מאוד שמאלה, מה שהיה לגורם מרכזי לכך שהוא הובס על ידי רונלד רייגן, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב. יש לכך חלק נכבד בעליית קרנה של האוכלוסייה השמרנית בארה"ב הוא כתוצאה ממדיניותו".

עם זאת אנחנו מבקשים מאטינגר לציין מהלך חיובי כלשהו שקידם קרטר ואטינגר משיב: "הדבר החיובי שניתן לחשוב עליו הוא שהוא לא היה חלק מהממסד הוושינגטוני. הוא היה מושל ג'ורג'יה, איש הדרום האמריקאי העיירות הקטנות והניצחון שלו הביא למשב רוח רענן".

"הבחירות שהוא זכה בהן היו באווירה של מלחמת וייטנאם, אכזבה וכעס עמוקים על מובילי המדיניות האמריקאית בבוץ האמריקאי. כהונת פורד הייתה קצרצרה. הוא היה סגנו של הנשיא ניקסון שנאלץ להתפטר בבושת פנים כתוצאה משורת פשעים שהוא ביצע, והאוכלוסייה האמריקאית ראתה בבחירת קרטר כפתח לתקווה, אבל לצערה של ארה"ב ולצער העולם הוא לא קידם את התקוות שתלו בו והיה לאכזבה גדולה מאוד".

אטינגר מדגיש את המהפך הנורא שחולל קרטר במזרח התיכון כאשר "מהשוטר האמריקאי של המזרח התיכון הפכה איראן לאויב הגדול, למוקד טרור, הברחת סמים, הלבנת הון, הפצת מערכות נשק מתקדמות בעולם. קרטר לא היה האחראי הבלעדי לעליית האייתולות, אבל אין ספק שהוא העניק רוח גבית רבה מאוד לשלטון האייתולות ותקע סכין בגב השאה הפרסי".

עוד מספר אטינגר על הדרך בה רכש חומייני את ליבו של קרטר "חומייני הציף את קרטר בהודעות מתונות מאוד, הודעות של שלום, וקרטר בלע את הפיתיונות הללו וריסן את הצבא האיראני שהבין את המשמעות של האייטולה חומיני ושל שלטון האייתולות. האייטולה חומייני ידע שאם הוא חוזר לאיראן ללא ריסון הצבא האיראני הוא עלול להיכשל במשימה שלו".

"מה שהביא את קרטר לנהוג כך הוא יועצו לביטחון לאומי בז'ז'ינסקי. הוא הביא לריסון הצבא האיראני וללחץ מאוד כבד על מפקדי הצבא האיראני שהיו מאוד פרו אמריקאים ופעלו לטובת אמריקה, אבל הבית הלבן אזק אותם באזיקים הדוקים מאוד, וכשחומייני נחת בטהרן הצבא האיראני לא הפריע לו, וכצפוי תגובת חומייני הייתה הוצאה להורג של רבים מהפיקוד הצבאי האיראני, ולאחר מכן הגיעה תפיסת השגרירות האמריקאית בטהרן עם חמישים בני ערובה במשך 444 ימים".

את הדברים חותם אטינגר בתזכורת עבור כולנו: "חשוב לזכור שזו תרומתו של קרטר ובעיקר שזו מורשת מחלקת המדינה שעד היום רבים בישראל רואים בה אורים ותומים ללא כל הצדקה".