ד"ר גדליה פנדל, רופא משפחה מומחה מהיישוב שובה ובנו של ראש ישיבת שדרות הרב דוד פנדל, משחזר בשיחה באולפן ערוץ 7 את היום הקשה שחווה בשבעה באוקטובר.

"אנחנו רגילים לטילים ולאזעקות אבל היה משהו שונה באותו בוקר. הבנו מהר מאוד שזה לא הולך להיגמר מהר. ראינו את בארי ועלומים עולות באש. יצאתי ככיתת כוננות בזמן שהמשפחה נשארה בבית. לא היו נשקים אבל הלכתי לשמור על הגדר. בצהריים התקשרו ואמרו שמתחילים להגיע פצועים והרוגים לצומת והמשכתי לשם לטפל באנשים. המשפחה שלי נותרה בממ"ד. היתה הרבה אי ודאות כולל שמועות שמחבלים חדרו ליישוב. אלה היו רגעים קשים מאוד", מספר פנדל.

לדבריו, אזרחים רבים הצטרפו, למרות המחסור בציוד רפואי כדי לסייע בטיפול בפצועים. "לא תמיד צריך ציוד. יצאו לשם אנשים מהמושב בלי שום השכלה רפואית והיה להם מה לעשות. להסיע המטופלים לבתי חולים, לעזור לנו בלוגיסטיקה, לחבק חיילים שראו כמה דקות לפני מחזות זוועה. מבחינה רפואית, היה שם הרבה צורך בעצירת דימומים ודברים שהיה אפשר לאלתר. מאוחר יותר הגיע ציוד והצלחנו להסתדר".

למעשה, צומת שובה, היה הראשון שלא היו בו מחבלים ואמבולנסים היו יכולים לאסוף בו פצועים. "טיפלנו ביותר מ-150 בני אדם".

אחרי הגבורה ההירואית ביום המתקפה הרצחנית התגייס פנדל לשירות מילואים ארוך. "במלחמה לא רציתי להיות כל כך רופא אלא לוחם בעומק השטח. צירפו אותי לשיריון ונכנסתי עם טנק. היתה התרוממות רוח, הבנו שיש לנו משימה מטורפת. היינו מצוותים לגבעתי, הראשונים להיכנס להרבה מקומות".

בכל הזמן הזה משפחתו, שפונתה מביתה, לא מוצאת מנוח. "בזמן הזה שאני נלחם המשפחה שלי נעה מתמנע, לאלמוג ואחר כך לאילת. הם גיבורים של ממש".

"עם ישראל כותב סיפור. זה לא יהיה פרק בתנ"ך, אבל בהחלט פרק מאוד חשוב בהיסטוריה. לא ידוע עוד איך הוא ייגמר ויש מי שמנבאים שחורות, אבל אנחנו יודעים שהוא ייגמר בטוב ונצא מחוזקים. אנחנו הדור הראשון לשבעה באוקטובר. כבר לא צריך לספר לנו על 'והיא שעמדה לאבותינו' או 'בכל דור ודור'. ההגדת לבנך זו היום המחוייבות שלנו לצד השמירה על האחדות", מסכם פנדל.