שרית אוחיון, תושבת אופקים שבעלה, משה, ובנה אליעד נהרגו בקרב מול מחבלי החמאס בבוקר שמחת תורה, חוזרת בראיון לערוץ 7 לסיפור הגבורה של היום הקשה ההוא.

את סיפורה פותחת שרית בליל היממה שקודם לשבעה באוקטובר, ליל הושענה רבה, שבו התקיים בביתה כמדי שנה ליל לימוד, ובאותה שנה משה, בעלה, קיים לימוד מיוחד שאיחד לתוכו אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, וזאת על רקע סערת השנה שקדמה לאותו יום, שנת ההפגנות והמחאות ברחובות ישראל.

בשמחת תורה אירחה משפחתה של שרית כשמונים חניכים של עמותת 'קו לחיים', העמותה בה בתה משרתת שירות לאומי, שנתיים אחרי שאחיה, אליעד, התנדב בעמותה. שרית מתארת את השמחה המיוחדת שליוותה את ההקפות עם חניכי העמותה וגרעין 'נחשון' של סניף בני עקיבא בעיר.

לאחר שנת הלילה, "בשעה 6:29 יחד עם כל מדינת ישראל הגיעה האזעקה הראשונה. התלבטנו, רצנו לממ"ד. בכל פינה בבית ישנו ומשה הסתובב בכל הבית, העיר ואסף אותם, חלקם לא עצמאים והיה צורך להרים אותם אל הממ"ד. מהר מאוד היה ברור שזה לא אירוע רגיל. אופקים לא מורגלת לאזעקות. שתי אזעקות בשנה היו עבורנו הרבה. קלטנו שהאזעקות לא מפסיקות ובנתיים הגיעה האחראית על צוות החירום השכונתי לבקש שנדליק את הטלפון, היא גם משאירה את הבת שלה כי החמ"ל אחראי גם על שמונים האורחים. קצת אחרי שהיא יוצאת המחבלים נכנסים. אנחנו בין הבתים המערביים ביותר של אופקים לכיוון עוטף עזה והמחבלים נכנסים מהרמזור של השכונה, שורת בתים אחת לפנינו, והם מתחילים את הירי על הבתים החיצוניים. הירי נשמע מאוד ברור כי מדובר בבתי קרקע ואין מה שיחסום את הרעש. צעקתי למשה 'יש ירי' והוא עונה לי ש'יש אירוע. אנחנו מתארגנים ויוצאים', זה אומר שהוא ושלושת הבנים מתארגנים ליציאה".

בנה הבכור של שרית, אמיתי, כבר יצא עם האזעקות הראשונות, אליעד רץ לעזור בדירה שבה היו עשרה חניכים ושבעה חומכים כך שלא היה חונך לכל חניך. אמיתי רץ לעבר דירת בנות השירות לוודא שהבנות מסתדרות בעוד משה ושני הבנים, אליעד ויאיר, רצים לשכונה הישנה, שם אין ממ"דים אלא רק מקלטים. משה דירבן תושבים להיכנס למקלט.

בשלב זה המחבלים כבר בעיצומו של מסע ההרג ומשה שולח את מי שהיו אתו להביא כובעים לזיהוי על מנת למנוע דו"צים. משה מחפש רכב שאיתו יוכל להתקדם לכיוון המחבלים, אליעד מגיע אליו עם מפתחות הרכב ומציע שהוא ינהג ושניהם יתקדמו ברכב המשפחתי כאשר למשה יש אקדח וכך גם לאמיתי, הבן הבכור.

מצלמות האבטחה שנותחו לאחר מכן מראות כיצד בשעה שבע וחצי נכנסו משה ואליעד לרחוב התמר, שם ובעוד שני רחובות נוספים היה הקרב המרכזי לאחר שהאזרחים שחברו ללחימה כיתרו את המחבלים לאותם שלושה רחובות.

מיד עם כניסתם נתקלו במחבל מכוון נשק לתושב אבל מעצור בנשק מונע ממנו לירות בו. הכדור משתחרר למכסה המנוע של הרכב של משה. אליעד מחנה את הרכב במקביל להשתלטות המחבלים על בית. משה ירה לעבר המחבלים שבבית, מחבל שהגיע למקום ירה לעברו ובקרב יריות קצר משה נהרג ונופל על פניו. אליעד מדווח למישהו בטלפון שאבא נפגע, וכשהוא מתכוף לבדוק מה מצבו של אביו יורה לעברו אחד המחבלים שהשתלטו על הבית, פוגע בגבו והורג אותו "הוא נופל על הרגליים של משה ונהרג במקום", מספרת שרית ומוסיפה כי עד יום ראשון בצהרים לא ידוע היה מה עלה בגורלם. היה ידוע על שני הרוגים באותה נקודה אך לא ניתן היה להגיע ולזהות במי מדובר.

בהמשך הדברים מספרת שרית על ההתמודדות בעזרתה המחבקת של הקהילה באופקים, על חתונותיהם של שני ילדיה במרוצת השנה האחרונה, זו של בנה הבכור אמיתי שלחם בשלושה סבבים של לחימה בעזה וזו בתה שירה לפני כחודש. חודש אחרי מתקפת החמאס ציינה המשפחה את בר המצווה לאורי. שנה מטלטלת עברה על המשפחה שנעה בין הכאב הגדול לעוצמות השמחה וכל זאת מתוך תחושה שהנופלים, משה ואליעד, מלווים את המשפחה הפועלת מתוך כוחם שלהם.

המסר אותו הא מבקשת להעביר לעם ישראל כולו הוא ההבנה שלא ניתן לעמוד בכל אתגרי התקופה לבד, ועל כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת המשימה להביט סביב ולמצוא את המקום בו יוכל לעשות ולתרום, אם זה החיבוק למשפחות החטופים, אם החיזוק לפצועים ובני משפחותיהם וכיוצא באלה. "יש אנשים שקצת אור זה הרבה בשבילם. כל אחד יכול לתת קצת אור, לחפש מי מסביב צריך עוד קצת אור, להשתדל וכך יהיה לכולנו הרבה הרבה יותר טוב פה".