מי שסידר את לוח השנה העברי עשה איתנו חסד גדול השנה. נכון, עשרה בטבת שוב יוצא ביום שישי (מה שמאריך את הצום בעוד שעה וחצי עד שלוש שעות, תלוי בחזן של קבלת שבת), פורים יוצא שישי־שבת־ראשון, פסח יוצא במוצאי שבת ויום העצמאות יוצא מהקשרו. אבל נר שמיני של חנוכה יוצא ביום חמישי וזה מה שחשוב. למה? בגלל התחנון.
תמיד קשה לחזור לשגרת התחנון של שחרית ומנחה אחרי תקופה חסרת תחנונים. לכן העניקו לנו תקופות הסתגלות: אחרי סוכות לא אומרים תחנון עד סוף תשרי. את הפטור מתחנון של פסח הרחיבו לכל חודש ניסן. דוד בן גוריון היה מוכן אפילו להקים מדינה רק כדי שגם בתחילת אייר יהיה עוד יום בלי תחנון, ואנחנו הרחבנו את הקומבינה ולא אומרים תחנון לא בה' באייר ולא ביום שיוצא בו יום העצמאות בפועל.
לכן יצא טוב שאחרי שמונה ימים של חנוכה והלל, חוזרים אל התחנון בדירוג – פעם אחת ביום שישי בבוקר, ואז מנוחה של שבת, ועד יום ראשון כבר נחשוב על משהו. כי בואו נודה על האמת, תחנון הוא לא החלק החביב עלינו בתפילה. אפילו כשאנחנו אומרים "אשמנו בגדנו" אנחנו אומרים בשקט "צדיקים אנחנו ולא חטאנו", ומכים על החזה של מישהו אחר.
קחו לדוגמה את הפולמוס הטעון סביב השאלה האם צריך להקים ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר או ממש כן. כלומר כולם מסכימים שחייבים לחקור, אבל לא מסכימים מי יעשה את זה. ראש הממשלה, למשל, לא סומך על ועדה שתמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון, כי ברור שוועדה כזאת תהיה מוטה נגדו והוא הרי היה הכי בסדר. נשיא בית המשפט העליון, לעומת זאת, לא מוכן בכלל לשמוע על ועדה שלא תמונה על ידו, כי מבחינתו אין זך ומוסמך ונבון ועליון יותר ממנו. הרמטכ"ל, מצד שלישי, משוכנע בכל ליבו שהוא היחיד שתפקד כמו שצריך, לכן הוא הזדרז למנות ועדת חקירה צה"לית שהוא עומד בראשה, כדי לוודא שהמסקנות יהיו מקצועיות וישרות ולא מכוונות כלפיו. יותר נטילת אחריות מזה?
אנחנו ואבותינו חטאנו
אבל אני, שמתפלל בבית כנסת שבו אומרים תחנון בלי תירוצים אפילו בשני וחמישי, מציע הצעה מהפכנית: במקום להתיש את עצמנו בוויכוחים אין־סופיים על ועדה ממלכתית או ממשלתית או מחתרתית, בואו נלך על ועדת חקירה תחנונית. מה זה אומר? שבמקום להכות על החזה של האחר, כל אחד יכה על החזה שלו. כן, ממש יעשה חשבון נפש.
אני מדמיין את ביבי, הרצי, רונן בר וכל ראשי המדינה מתכנסים יחד באולם גדול בירושלים, מעליהם תלויים דגל המדינה וסמל המנורה, וכל אחד פותח קלסר עב כרס ומשתף את העם בווידויו:
"כשלתי", אומר נתניהו, "אני ראש הממשלה כבר 15 שנה ברצף, אם לא לוקחים בחשבון את הפלופ של השנה וחצי עם בנט הנוכ... לא משנה. טעיתי, הייתי זחוח, זלזלתי. תמכתי בקונספציה של מערכת הביטחון, חיזקתי את חמאס, לא דחפתי רפורמות שיאתגרו את החשיבה המקובעת ולא הצעתי חלופות יצירתיות".
"לא, אל תגיד ככה", מנגב הרמטכ"ל את עיניו הלחות, "זה אני אשם, אני וכל האלופים בהווה ובמיל' שהתקבעו על הקונספציה שאין פתרון צבאי ושצריך לעשות הכול כדי למנוע מלחמה, גם אם זה אומר שבסוף נהיה במלחמה בתנאים קשים מבחינתנו. קיצצנו את כוחות היבשה, גדענו כל ניסיון לחשיבה מחוץ לקופסה, שלחנו הביתה בבושת פנים קצינים מוכשרים שלא התיישרו עם הקונספציה אבל כן התיישרנו עם גילויי סרבנות. רצינו רק להעביר את המשמרת בשקט, לכן לא עירבנו את הדרג המדיני במידע הקריטי שהיה לנו בליל שמחת תורה".
"אל תשכח שאני זה שדרש לא לערב את ביבי", מניח רונן בר את ידו המסוקסת על כתפו של הרמטכ"ל, "חטאתי בהיבריס, התמכרתי לתחושה המשכרת של כוחי ועוצם ידי. סיפרתי לעצמי שאני שולט במצב, ושהאויב האמיתי שלי הוא כמה יהודים מהגבעות. להגנתי ייאמר שגם ראשי השב"כ שהיו לפניי חשבו ככה, אבל אני מודה, זה לא מסיר ממני אחריות".
"אני חייבת להתוודות על החלק שלי", משפילה את עיניה הפרקליטה הצבאית הראשית, "הייעוץ המשפטי כבל את ידי החיילים. שלחנו אותם להגן על הגבולות עם הוראות פתיחה באש בלתי אפשריות, איימנו עליהם, הטמענו בהם את התחושה שחיי האויב חשובים יותר מהחיים של חיילינו".
"כי לא ידענו להגדיר מי האויב", לוחש מהצד קצין מודיעין בפנים נפולות.
"אני כבר אמרתי את זה", מעיר ראש השב"כ.
"אז בגלל זה הדלפנו לגיא פלג את הסרטון המבושל משדה תימן?" שואלת קצינה צעירה, ומושתקת מיד על ידי חבריה שמזכירים לה ש"אמרנו שאנחנו לא מודים בזה!"
אלה שמשלמים את המחיר
"גם המשטרה לקחה חלק במחדל", מתערב מפכ"ל המשטרה, "אם כי צריך לזכור ששוטרי משטרת ישראל נלחמו ב־7 באוקטובר בגבורה עילאית ובמסירות נפש, בלי מודיעין ובלי אמצעי לחימה מתאימים. אבל במשך השנים גם אנחנו שקענו בקונספציה. שחררנו בסיטונות שוהים בלתי חוקיים, החרמנו כלי נשק מאזרחים ומכיתות כוננות, לא התייחסנו בכובד ראש לעבירות לאומניות..."
"כי זה מה שהכתבנו לכם", טופח על ראשו בכיר מפרקליטות המדינה.
"היינו צריכים לצעוק, לא ללכת עם העדר", מתוודה קצינת מודיעין בכירה.
"אסור היה לנו להגיד אמן על הערכות אמ"ן", מוסיף קצין מאגף המבצעים.
"היינו צריכים לדפוק על השולחן בכוח", משפיל את עיניו ראש המל"ל.
"אסור היה לנו לדברר את הפוליטיקאים", אומר פרשן ידוע מהטלוויזיה.
"וגם לא את הקצינים הבכירים", מוסיפים הכתבים הצבאיים.
"לא מילאתי את תפקידי", מנענע בראשו נשיא המדינה, "הייתי צריך לתבוע מהפוליטיקאים להקשיב לרצון העם, לא למעצבי דעת הקהל".
"ואנחנו", אומר העם, "היינו צריכים להיות יותר מעורבים. סמכנו על המנהיגים, האמנו באלופים, הרכנו ראש בפני השופטים. בסוף, כמו תמיד, אנחנו אלה שמשלמים את המחיר".
שקט משתרר באולם. העיניים מופנות אל היחיד שעדיין לא אמר דבר.
"מה?" מרים את ראשו נשיא בית המשפט העליון.
"אדוני רוצה לשתף באחריות שלכם לאסון?"
יצחק עמית מהנהן, פולט אנחה כבדה, עיניו מצטעפות דמעות. "אנחנו מעולם לא טעינו", הוא אומר, וממנה ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט, שחברים בה גם אלוף במיל', בכיר לשעבר בשב"כ, בכירה בדימוס בפרקליטות ומומחית למשפט בין־לאומי שממש במקרה פעילה גם בארגונים למען זכויות אדם, כל עוד לא מדובר ביהודים. מסקנות הוועדה:
א. ביבי רע.
ב. הימין אשם.
ג. ראשי הצבא והשב"כ כשלו במידה מסוימת.
ד. הימין אשם.
ה. ביבי רע.
הוועדה ממליצה להסיק מסקנות אישיות נגד דרגי השטח בצה"ל ובראשם הש"ג של מחנה צאלים. כמו כן ממליצה הוועדה להדיח את חברי הממשלה, לפזר את העם ולהקים בהקדם ממשלה חדשה, שחבריה ימונו על ידי היועמ"שית.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com