במסגרת פרויקט 'בימים ההם בזמן הזה', סיפורי ניסים בני ימינו לחג החנוכה, שוחחנו בערוץ 7 עם פורת שער, לוחם בגדוד 9 בחטיבה 401, אב לחמישה בן 38 מנתניה, שנפצע מפגיעת נ"ט בטנק שעליו פיקד.
הוא מספר על הפגיעה, שבהתחלה נראתה לו כפצע קטן בראש ולא מעבר לכך.
"אפילו לא קלטתי שחטפנו נ"ט", הוא אומר. הפגיעה הייתה נראית לו כ"ג'עג'וע", כלשונו, הקסדה עפה לו מהראש ובכך נראה היה שהאירוע הסתיים. הטיל פגע גם בכתף של התותחן בטנק. "חטפתי מכה קטנה בראש. לא הבנתי שנפגעתי מרסיסים, לא הרגשתי את הפציעות בצוואר ובכתף. הרגשתי מכה קטנה בראש וסחרחורת", הוא מספר ומוסיף כי כבעל רקע ברפואה סינית התמקד בצורך להישאר בהכרה תוך כדי שמפקד הטנק מטפל בו ובתותחן והנהג מעביר את הטנק למקום בטוח יותר.
את היציאה שלו ושל התותחן בהכרה מלאה כשהם הולכים על הרגליים הוא מגדיר כנס. "וכל זה קורה שבוע לפני בר המצווה של הבן שלי. אני זוכר את עצמי מגיע לבית החולים ואומר להם שיש לי דד-ליין, בעוד שבוע יש לי בר מצווה. אני יוצא מפה".
אלא שהמציאות הייתה מורכבת יותר. פורת נזכר בקריאות ששמע מהצוות הרפואי לפנות את המסדרון, הוא עצמו התעקש שהוא יכול ללכת, הוא רק מסוחרר, אבל הצוות דרש ממנו לשבת. כדי לשמור את עצמו בהכרה התעקש גם שלא לקבל משככי כאבים מתוך מחשבה שהוא מסוגל לסבול את הכאב.
בסורוקה קיבל מכשיר טלפון ממנה התקשר לרעייתו וניסה לשוות לקולו נימה רגועה, סיפר לה שהוא בבית החולים כי כנראה שבר את היד ואם היא רוצה היא יכולה להגיע. פורת מספר כי רעייתו כלל לא ידעה שהוא נמצא בעזה ושם נפצע. כששמעה שפורת כנראה שבר את היד רצתה להגיע עם הילדים, אבל בשיחת טלפון נוספת נאמר לה שהוא בבדיקת CT מה שהבהיר לה שמדובר במשהו מורכב יותר. פורת נאלץ לספר שיש גם רסיסים בצוואר והיא כבר הבינה שלמרות שהבטיח שעד הבר מצווה לא ייכנס לעזה, הוא נכנס בכל זאת.
בעקבות הפציעה, מספר פורת, מצא את עצמו בוכה כשהוא מברך את ברכות השחר. שום דבר כבר אינו עוד מובן מאליו, לא פקיחת העיניים ולא העמידה או תזוזת האצבעות ולא מובן מאליו שהגיע לבר המצווה של הבן.
בשחזור שלאחר מעשה החל מבחין בפרטים קטנים שקדמו לפגיעת הטיל בטנק, אם זה פק"ל הקפה שאותו הזיז פורת כי משהו במיקום לא נראה לו, ובדיוק שם פגע הטיל, ואם זו ההחלטה שקיבל באותו בוקר שהיום יחבר את הקסדה לכובע הבד של מכשיר הקשר, כך גם העובדה שישב ולא עמד, כופף את הראש כדי לאכול משהו באותה שנה, "צירופי מקרים שהם לא צירופי מקרים אלא השגחה", כלשונו.
לאחר ימי האישפוז בסורוקה הגיע פורת לבית לוינשטיין עם סחרחורות קשות. "הצוות כאן לקח אותי כפרויקט, כל אחד, אם זה הפיזיותרפיסטים שהתייעצו עם הבכירים יותר ושלחו לבדיקות נוספות, אם זה אנשי הריפוי בעיסוק שהתעקשו על התרגילים שיחזירו אותי לעצמי. יש כאן את המעטפת, חדר הירגעות שמיועד רק בשבילנו, צוות מתנדבות שדואגות לפעילות בכל ערב. אתה מרגיש שכל אחד הוא אבא ואימא שלך, מתקשרים אליהם כי כואב או כי חסר משהו ומיד הם נענים. זו התחושה כאן של כולם", הוא מספר.
את המלחמה הוא מגדיר כ"מלחמה של ניסים" ומספר על מספר ניסים שהתרחשו באותו יום בו הוא עצמו נפגע בתוך הפלוגה שלו. אחד הטנקים עלה על מטען, בור מיקוש, "ובהשגחה עלה עם הקצה הימני של הזחל. הטנק נפגע, אבל התותחן קיבל מכה בראש ברמת הפלסטר וזהו. בחמאס התפארו בסרטון על זה שהם פגעו לנו בטנק וגילינו שהם ישבו עשרה מטרים מאיתנו. חיברנו את השרשראות לטנק שלנו כשיש מחבל במרחק של עשרה מטרים מאיתנו והוא יכול היה להוריד מאיתנו", מספר פורת.
אירוע נוסף התרחש כאשר טנק גרם לקריסת בית עליו והמפקד הספיק להכניס ראש פנימה בלי להיפגע. במקרה אחר באותו יום תקלה בתותח טנק המ"פ גרמה לפליטת פגז שבדרך נס לא פגע בטען שהיה במרחק חמישה סנטימטרים ממסלול הפגז. "בהמשך טנק אחר שלנו נורה גם עליו נ"ט. נס אחרי נס אחרי נס. וכל זה באירוע של כמה שעות בודדות. זו מלחמה של ניסים. נס של כל העם שלנו".