קיטונות של ביקורת נשפכו על השר בן גביר בשל המשבר הפוליטי שיצר והביך את הקואליציה.
כשרונותיי בפרשנות פוליטית דלים למדי, כך גם היכרותי את תקציבי המשטרה והיכולת להכריע אם הדרישה התקציבית של בן גביר מוצדקת או מוגזמת. אבל זה לא העניין. תומכיו של בן גביר השבוע גם הם לא מבינים בזה, גם לא מבקריו.
בן גביר מאתגר את ממשלת הימין. לא בפעם הראשונה. זו דרכו הפוליטית. הוא לא מהסס להתעקש ולעשות שרירים. בזמן שסמוטריץ' אימץ, במיוחד בשנתיים האחרונות, פרדיגמה מאוד מעודנת ונמנע עד הקצה מיצירת משברים פוליטיים, גם במחירים ערכיים כבדים מנשוא, בן גביר ממש לא חושש לעמוד על דרישותיו.
מעצר מנהלי של מתיישב גרר בתוך דקות תגובה נזעמת של בן גביר ושאר חברי הכנסת של 'עוצמה' בעוד בגזרת סמוטריץ' נזהרו אפילו לטפל באמירה המחפירה של אופיר סופר בזמנו שעודד מעצרים מנהליים ליהודים. משפחות עצורים מנהליים כובדו בישיבות סיעה של 'עוצמה' בעוד ב'ציונות הדתית' בחרו בסיוע רפה מאחורי הקלעים, וכולי האי ואולי.
הבדלי הגישות הללו בלטו במלחמה בהזדמנויות לא מעטות: עסקת החטופים הראשונה, ההסכם בלבנון והרגע אולי המשמעותי ביותר – הצטרפותם של גנץ ואייזנקוט לממשלה בתמורה להקמת קבינט המלחמה המצומצם. גם אז סמוטריץ' תמך ובן גביר התנגד. גם אז המקהלה מימין קראה לבן גביר "זה לא הזמן לפוליטיקה" וסמוטריץ' התהדר לימים שתמך בהקמת הקבינט המצומצם בעצת רבותיו כיוון שזו "מלחמה של כלל ישראל ולא של החלק הצודק של כלל ישראל".
נראה שעם כניסתו של סמוטריץ' למשרד האוצר ולמשרד הביטחון הוא קיבל החלטה שמה שהיה מותר לו פעם – היום אסור. שאם בטעות מתפלקת לו אמירה מתבקשת כל כך "למחוק את חווארה" אחרי רצח האחים יניב הי"ד בכפר המרצחים אז צריך מיד להתנצל ולהבהיר, לא משנה שהרב דרוקמן זצ"ל התבטא בדיוק באותו האופן – "למחוק את ביתא" – לאחר רצח תרצה פורת הי"ד בכפר ביתא בשנות ה-80.
בן גביר לעומתו עושה שרירים, נכנס לעימותים, לא חושש להיות הילד הרע של השכונה או של הקואליציה.
אני לא יודע להכריע אם בן גביר צדק בהתנהלות הפוליטית שלו השבוע, זה גם לא ממש חשוב בעיניי. אני כן יודע שמי שמקפיד לשקף את עמדת המצביעים שלו בלי כל מיני שיקולים מופרכים של "מלחמה של כלל ישראל" אלא נלחם כדי שמובילי הקונספציה ימודרו משולחן קבלת ההחלטות ומוכן לשלם בשביל זה מחירים תדמיתיים של אחד שקשה לעבוד לצידו – זה אחד שמבחינתי הרבה יותר משרת את הערכים שלי.
מאחורי ארשת האחריות והזהירות הציונית דתית מסתתר קורטוב, או יותר מקורטוב, של מפד"לניקיות שמפחדת מהצל של עצמה, שסוגדת לגנרלים מהציונות הלבנה ונבהלת שאנרכיסטים בקפלן עושים לה קמפיינים על הראש. זו מפד"לניקיות דקה יותר, עדינה יותר, קשה יותר לזהות אותה. אבל היא שם נוכחת חזק. היא מקבלת כנקודת מוצא תקרת זכוכית ומאמצת באופן כמעט אוטומטי את הכללים של מי שנכנס ל"מגרש של הגדולים". בין גינוני השלטון של הציונות הדתית למופרעות הבן-גבירית הבחירה בעיניי קלה ומתבקשת.
זה לא מפחית במשהו מהזכויות של סמוטריץ' ושותפיו שעשו ועושים דברים חשובים וטובים. לא תישכח עמידתו של סמוטריץ' באחד המבחנים הדרמטיים של הפוליטיקה הימנית כשהדף בכל הכוח הקמת ממשלת ימין על קולות של נציגי האויב בכנסת. אבל העלייה במעלה השלטון עשתה רע לחדות והנחרצות ועל רקע זה בן גביר נשאר כמעט הסמוראי האחרון.
ואי אפשר לסיים בלי מילה על "פרשיות בן גביר", או בתרגום חופשי: מאמציה של כנופיית שלטון החוק לסכל את מעמדו של בן גביר בהנהגת המדינה.
לא צריך חוש ריח מפותח מדי כדי לראות פה דפוסים חוזרים, כמעט העתק הדבק, למה שעוללה אותה חבורה לנתניהו והביא לסאגה המוטרפת של משפט נתניהו שצפוי ללוות אותנו עוד שנים קדימה. שיטות העבודה שבהן השתמשו ראשי הכנופייה נגד נתניהו חוזרות על עצמן בצורות כאלה ואחרות עם בן גביר: תחקירים מטופשים בתקשורת עם מנגינה מפחידה ואפס תוכן, חקירות והעמדה לדין של מקורבים, מאבק בכל מינוי מקצועי ומה לא.
בן גביר צריך להרגיש מוחמא מהעובדה שכנופיית שלטון החוק בחרה בו כאויב המושבע שלה, וחבריו לקואליציה צריכים לגלות טיפה של תבונה ואומץ פוליטי כדי להדוף מעל כל במה את העיסוק האובססיבי בו ובמקורביו. במקום זאת, מנכ"ל הציונות הדתית צייץ השבוע את ג'וש בריינר, עיתונאי הארץ, מי שנמצא בקמפיין מנהרה נגד בן גביר ובמידה רבה עומד מאחורי החקירות הנפשעות נגד מפקד ימ"ר ש"י ונציב שב"ס. "הגיעו מים עד נפש עד שגם אני נאלץ לצייץ מחדש את ג'וש", כתב המנכ"ל ושיתף את דבריו של בריינר נגד דרישות התקציב של בן גביר עבור המשטרה. אז אכן הגיעו מים עד נפש. לתמוך בדבריו של מחולל הטרפת התקשורתית נגד בן גביר זו חציית קו אדום. עד כאן.