מתן כהנא
מתן כהנאצילום: נועם מושקוביץ/דוברות הכנסת

"דמוקרטיה זו הדת שלנו ומנסים לפגוע לנו בדת" שמעתי כל כך הרבה פעמים בשנת הרפורמה מחברי הקרובים בשמאל הליברלי כשאני אמרתי להם שהם לוקחים את המאבק רחוק מידי.

"הם מסרבים להבין שהם לא הרוב והם מנצלים את העובדה שהם עדיין שולטים במוקדי הכוח כדי לכפות עלינו את עולם הערכים הפרוגרסיבי שלהם" אני שומע כל הזמן מחברים / משפחה / קהילה בימין.

וכל צד משוכנע שהצד השני, לא רק שלא מצליח להבין את הכאב שלו, אלא אולי דווקא כן מזהה בדיוק את הנקודה הכואבת ואז מוסיף עוד לחיצה. כדי להכאיב עוד יותר.

מעט מידי ישראלים מכירים את הצד השני מספיק טוב כדי להבין מה עובר עליו. מספיק טוב כדי לגלות אמפתיה למצוקות שלו.

תחנות חיי הביאו אותי למקום הזה. למקום בו אני איש ימין שמרני לכל רוחב היריעה (מדיני-בטחוני, משפטי, כלכלי, דתי) אבל אחד כזה שמסוגל להבין, או אפילו ממש להרגיש, מה חש ישראלי מהשמאל הליברלי. כור מחצבתי, השנים בהן חונכתי ועוצבה דמותי, מקום מגורי וקהילתי הם בימין הדתי. זו גם תפיסת עולמי.

מאז גיוסי לצה"ל הסביבה החברתית שלי היא הצד השני של המפה הפוליטית. יש מצב שהיום זה קצת אחרת, אבל ברוב שנות שירותי מרבית חברי הקרובים מאוד, האחים שלי לנשק, היו מהשמאל הליברלי. השנים הרבות במחיצתם והרעות שנרקמה בינינו, שמה אותי במקום שגם כאשר אינני מסכים איתם אני יכול להרגיש ברמ"ח אברי ושס"ה גידי מה הם חשים.

ומהמקום המידי נדיר הזה אני מוצא את עצמי שוב ושוב משתאה מול שיח החרשים המתנהל בינינו, מול חוסר היכולת באמת להקשיב לצד השני ולגלות אמפתיה לתחושותיו.

אני יודע ש"אפילו" חה"כ אבי מעוז לא רוצה "להדת" אף אחד והוא משוכנע מעומק ליבו שכפייה דתית זה דבר רע מאוד ומרחיק אנשים מיהדות.

אני יודע שחברי מהשמאל הליברלי מודעים היטב לדמוגרפיה ולהתחלפות ההגמוניות ואני יודע שהם לא מנסים לכפות את הערכים שלהם על החברה אלא מרגישים שהם בקרב בלימה על היכולת שלהם לחיות כחילונים ליברליים גם כשהם יהיו מיעוט במדינה בה בעוד כחצי יובל שליש מהאוכלוסיה יהיו חרדים והרוב יהיו דתיים-מסורתיים.

אני יודע, אבל בינתיים לא מצליח לשבור את הקיר הזה שחוצץ בין המחנות. כי בת'כלס, אנחנו "שם למעלה" בכנסת, בבתי המשפט, ברשתות ובתקשורת עסוקים רק בלשפוך עוד דלק על המדורות.

"ההצעה של לוין הגיונית"

שרים וחברי כנסת משתלחים בבתי המשפט ובמערכת המשפט בביטויים קשים מאוד ומאשימים אותם בסיוע פעיל לאויב. עיסוק אובססיבי בנבצרות ראש הממשלה מחד ובהדחת היועמ"שית מאידך מלבים את האש. ההתעקשות לכאורה של מ"מ נשיא העליון שלא לקבל את הצעת הפשרה של שר המשפטים לסבב המינויים בעליון גם היא לא תורמת להרגעת האווירה. נכון, לוין עשה טעויות חמורות בדרך בה הוביל את הרפורמה המשפטית (הנחוצה!), אבל ההצעה שהוא הניח על השולחן הגיונית לחלוטין. לא אני אומר את זה.

אומרים את זה רבים וטובים גם מאלו שהתנגדו לדרך בה לוין פעל בשנת הרפורמה. מאבק מתוקשר על לא לאפשר תפילה ברחובה של עיר עם איזור קטנטן ומתוחם בו אפשר יהיה להתפלל בהפרדה מגדרית כמו שיהודים מתפללים כבר אלפי שנים, ופסקי דין שלא מאפשרים לקיים הופעות תרבות בהפרדה, גם הם כמו מנסים בכוח להוכיח שיש צד שמתעקש לכפות את ערכיו. וערוצי תרעלה/תבהלה בטלוויזיה, משני הצדדים, שעסוקים באובססיסיות בחיפוש והדגשת אמירות קיצוניות של דמויות מהצד השני כדי לספר כמה "הם נוראיים" (וכדי להגדיל את הרייטינג).

כל זה קורה בימים בהם 100 מאחינו עדיין שבויים בידי החמאס בעזה. בימים בהם אנו מנסים להתאושש מהמכה הקשה ביותר שחטפנו כעם מאז השואה. מנסים להתאושש ממלחמה, שעדיין לא הסתיימה, בה נהרגו מאות מחיילינו.

הדרישה לאחדות שבקעה מגרונות לוחמינו בשדות הקרב עדיין מהדהדת באוזנינו, אבל אנחנו, "שם למעלה", חזרנו לימים של טרום המלחמה.

אני חייב לסיים במשהו אופטימי.

התמונה שציירתי כאן לא מעודדת. אבל יש סיכוי לא רע שהיא משקפת את מה שקורה בעיקר בכנסת, ברשתות החברתיות ובתקשורת. אני מסתובב לא מעט בקרב הציבור. אני נפגש עם בני נוער במכינות קדם צבאיות, אני לצערי נמצא לא מעט בלוויות וניחומי אבלים ואני נפגש עם ציבורים שונים בחוגי בית.

האווירה שם שונה לגמרי. במקומות האלה אני שומע את הדרישה למנהיגות מחברת. למנהיגות שתדע להתמודד עם אין סוף אתגרים משותפים העומדים לפתחנו. את הדרישה למנהיגות שתדע לעבוד ביחד בלי לחפש את מה שכואב לצד השני וללחוץ דווקא שם. את המנהיגות שתדע לקדם מדיניות גם בלי לדרוס את אלה שחושבים אחרת.

זה אפשרי. זה חייב לקרות. כי הרוב יודע שאנחנו אחים. הרוב רוצה לחיות כאן ביחד. הרוב מוכן לוותר קצת כדי שגם אח שלו ירגיש בנוח. הרוב יודע שאין לנו ברירה אחרת. ואנחנו "שם למעלה" צריכים להיות ראויים לקול הזה של הרוב.