מושג הערבות הינו מושג מוכר. העָרֵב הראשון בתורה הוא יהודה, וידועים דברי ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (ר"ח תמוז אות א): "בכל מקום במה שנזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הדבר...".
אמנם, גם ראובן הפציר ביעקב לשלוח את בנימין יחד איתם ושהוא יערב לשלומו: "ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". אבל יעקב מסרב לדבריו של ראובן, ובחז"ל אף מובאת טענה כלפי דבריו של ראובן, שהרי יעקב משיב לו: "וכי בניו הם ולא בני?!". לעומת הסירוב לדברי ראובן, כאשר יהודה מבטיח ליעקב שיהיה הוא ערב לבנימין, הצעתו מתקבלת: "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הבאתיו אליך... וחטאתי לך כל הימים".
על פניו לא ברור במה טובה יותר הבטחתו של יהודה מאשר הבטחתו של ראובן, הרי שניהם ביטאו את אותו רעיון שהם יעשו את המקסימום שביכולתם על מנת להציל את בנימין? בנוסף, את אותה ביקורת שנאמרה כלפי ראובן, שבניו של ראובן הם גם בניו של יעקב, ניתן להפנות גם כלפי יהודה, וכי יהודה אינו בנו של יעקב? ובכלל מה יעזור ליעקב שיהודה יהיה "חייב" וחוטא ליעקב, אם יהיה נזק לבנימין?
נראה להסביר שההבדל העקרוני בין דברי יהודה לדברי ראובן הוא שיהודה 'לקח את זה על עצמו', או יותר מדויק: הביע אשמה ואחריות אישית. ראובן מציע ענישה, שגדולה ככל שתהיה לא מביעה אחריות אישית ולקיחת אשמה. הוא גם מעניש כביכול את בניו ולא את עצמו. ואילו יהודה מראה ליעקב שהוא מבין שאם יארע משהו לבנימין, זה יהיה סימן שהוא יהודה אשם בדבר, והדבר קרה בגללו ולא באשמת אף אחד אחר. ממילא יהודה קושר את גורל אחיו בנימין ואת גורלו האישי – לגורל אחד.
(אמנם גם האחים כבר אמרו קודם: "אבל אשמים אנחנו", על מכירת יוסף, אבל לא היתה לקיחת אחריות אישית. ובמידה מסוימת אם 'כולם אשמים' במידה שווה, אז בעצם אף אחד לא אשם).
מושג הערבות, בו ישראל ערבים זה בזה, אינו רק ענישה שאם אחד חטא גם האחר ילקה בעוונו, אלא קודם כל בהבנה שיש אחריות ויכולת השפעה לכל יחיד על המצב החברתי הכללי. ומכאן התשובה לשאלה הידועה, כיצד ניתן להעניש את ישראל על עבירות שעשה האחר בסתר? אלא שגם העבירות שאדם עושה בסתר, קשורות לפחות באופן חלקי לאווירה ולאטמוספירה הרוחנית שקיימת ברחוב, בבית הספר, בעבודה ובכלל. (ולכן ישראל נענשו על הנסתרות רק אחרי שנכנסו לארץ, ונעשו לעם וחברה שלמים בארצם).
נכון, ישנם עוולות ויש בעיות שלא אנחנו האשמים המרכזיים שלהם, ולא תמיד הכל בידינו לתקן: "לא עליך המלאכה לגמור", אבל "אין אתה בן חורין להיבטל ממנה" – המבט תמיד צריכה להיות מופנה כלפינו פנימה לשאלה: "איפה אני יכול לתקן את הדבר". ואם לא ניתן לתקן את הדבר הזה באופן ישיר, אז להיטיב את דרכי איפה שכן צריך תיקון.
נכון שאנו חיים בתקופה בה מאוד באופנה ליחיד להאשים את החברה: את המדינה, את מערכת החינוך, את המנהל בעבודה, את יוקר המחיה ואת ההורים, אבל מושג הערבות אליו התורה מחנכת מבהיר לנו שאם באמת חפצי תיקון אנחנו – טובתנו האישית היא בעיקר בידינו.
אין הכוונה ב'אשמה' למובן השלילי שאדם צריך 'להלקות את עצמו', אלא הכוונה במושג הערבות של היחיד ללקיחת אחריות ונקיטת פעולה ולא להישאר כצופה מן הצד.
על סמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה אמרו חז"ל "כל הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין" (סוטה דף ב). מכל האנשים בסיפור הסוטה: האיש, האשה, הכהן שמוחק את שם ה' - חז"ל הטילו את 'אחריות התגובה' על אותו צופה מהצד, שנחשף לאירוע. מה הוא אשם?
הרב קוק (עין אי"ה ברכות ט שיז) מסביר את דברי חז"ל על פי העיקרון של אחריות האדם על החברה – אם אדם חי חלילה בחברה בה קורה כזה מקרה של משבר אמון איש לאשתו שמביא לפירוק המשפחה – הדבר מלמד שגם אצל כלל החברה הדבר נמצא. ולכן אותו 'צופה מהצד', צריך להבין שיש לו אחריות אישית בדבר, ועליו להתנזר מהיין, להתרחק מחיי נהנתנות ותאווה ובסופו של תהליך להביא לאיזון בחברה.
נכון שלעיתים נשמעת טענה, שאם אדם אחד נהג שלא כשורה, אין זה מעיד על החברה שהוא חי בה, הרי אני לא אחראי על מה שאחרים עושים, ולכל אחד יש את הבחירה החופשית שלו.
אבל אם ניעזר רגע בדוגמה מתחום בטחוני: שאמנם מחבל אחד יוצא לפיגוע חלילה, אבל אלף מאשרים בשתיקה ותמיכה פאסיבית (ואקטיבית). (אגב, ההפרדה בין תושבי עזה לבין החמאס בצורה מוחלטת, כאילו החמאס צמח משום מקום – עד לאמירה שהאויב הוא 'המנהרה' או הבנין – מצערות ומתמיהות משהו).
יתירה מזאת, כל ההימנעות שלנו מלעשות רע איננה בגלל העונש, אלא בגלל ההסכמה החברתית שמשפיעה עלינו. על אף שבמבט ראשון נראה שהפחד מהעונש ומהמשטרה הם אלה שגורמים לנו להימנע מלעשות רע, אבל אם ניזכר אחורה כמה שנים לתקופת הקורונה, ניזכר, שהמשטרה בעצמה לא היתה מסוגלת לאכוף את חוקי הסגרים (בעיקר השני והשלישי), כאשר החוק עצמו לא קיבל תוקף הגיוני ומוסרי אצל רוב החברה, מפני שהמשטרה לא יכולה לשים את רוב החברה בכלא, ומשום שהשוטרים עצמם חסרי מוטיבציה להילחם בעד חוק "לא הגיוני" בעיני החברה (שהמשטרה היא חלק ממנה).
ככל שעבירה נחשבת יותר לא מוסרית בעיני החברה ככה היא פחות שכיחה, אנשים נמנעים מרצח משום שהוא נחשב איסור חמור מוסרית, בגלל שהרמה המוסרית של החברה לא מוכנה להכיל מעשה מושחת שכזה. כך שהכוח של השוטרים לאכוף – מגיע מכוחה המוסרי של החברה. ההימנעות מהפשע והעונש מגיעים בעקבות המוסר, ולא להיפך.
גם שינויים בהרגלים ממכרים כמו עישון, קרו בעקבות חינוך ושינוי התפיסה של החברה. הירידה הגדולה בכמות המעשנים ביחס לכמות האנשים שעישנו בהתחלה בעת המצאת הסיגריה קרתה לא בגלל שהטילו עונשים על עישון במקומות ציבוריים וכדומה, אלא בגלל ההסכמה והתפיסה החברתית שעישון מסוכן לבריאות, שאט אט חדרה וחילחלה. וכהנה דוגמאות רבות.
סיפור על אישיות מיוחדת שעומד למולי הממחיש את הדרך הנכונה להשפיע על החברה, הוא על חברי רועי אהרון רוט הי"ד, שנרצח בפיגוע בישיבת מרכז הרב (בר"ח אדר ב, בשנת תשס"ח). רועי היה אישיות מיוחדת ומעוררת השראה, אחד התחומים שבלטו אצלו היה התפילה. לא אשכח עוד בהיותו נער צעיר, כשהוא היה נכנס לבית המדרש בישיבה התיכונית, חדור ברגשות תשוקה להתפלל, ומורא מקדש על פניו – כל מי שהיה בסמוך אליו השתתק ולא העז לדבר. מי שהיו סביבו ידעו שאם הם ידברו בזמן התפילה חלילה, רועי יתחלחל עד עמקי נשמתו ויצטער צער רב. זה היה משמעותי הרבה יותר משיחות מוסר, ו"ששש" למינהו (מי שמעוניין יכול ללמוד ולהכיר עוד את רועי באתר רועי אהרון רוט, הי"ד - קווים לדמותו).
כל חטא מתחיל מהמוסכמה השקטה של החברה לחטא. גם הסכמה חלקית, היא הסכמה, וכגודל ההסכמה, כך יותר ימצא החיסרון. מה שלנו לא ברור במאה אחוז למה הוא בעייתי, אצל השני יהיה עוד יותר לא ברור, ואצל השלישי – כבר ברור שאפשר לעשות אותו.
ולהיפך, כל תיקון מתחיל מלקיחת האחריות האישית, מההפנמה לגורל המשותף שלנו כעם, וחשבון הנפש האישי כל אחד היכן שהוא יכול לתקן.
הכותב הוא ר"מ בישיבת מרכז הרב