אנחנו רוצים שלירי תחזור. מאוד. החטופים בלב שלנו כל הזמן. אנחנו זוכרים אותם ומתפללים לשלומם ולחזרתם. אבל אנחנו גם יודעים שלא לירי דיברה אלינו. היא דיברה מול נשק שלוף של מחבל חמאס. לא היא דיברה אלינו, אלא החמאס דיבר מפיה.
כשהיא האשימה את הממשלה והצבא, אני שמעתי: אין דבר שהחמאס מפחד ממנו יותר מאשר שעם ישראל יחזק את הממשלה והצבא. כשהממשלה והצבא חזקים- החמאס מפסיד.
כשהיא מבקשת מהצבא לא להגיע לאזור שלהם ושאין סיכוי להציל אותם בפעילות מבצעית אני שומע: חמאס מפחד מהאופציה של חילוץ צבאי. יש לה סיכוי.
כשהיא מבקשת מהמשפחה שלה לעשות הכל אני שומע: החמאס רוצה הפגנות. החמאס רוצה הפעלת לחץ של המשפחות על הממשלה והצבא.
לכן אני לא הולך להפגנות. למרות שאני מאוד מאוד מזדהה עם כאב המשפחות. אבל חשוב לי יותר שהחטופים יחזרו. לכן אני מחזק את הממשלה והצבא.
לכן אני קורא לצבא להמשיך לבדוק אופציות של חילוצים גם במחיר של מאות הרוגים עזתיים. לכן אני קורא לממשלה לעצור את הסיוע ההומניטרי עד לחזרתם גם במחיר הרעבה של עזתים למוות. לכן הבן שלי נלחם עכשיו בעזה.