בפרשתנו, אנחנו פוגשים לראשונה זוג אחים שמסתדרים זה עם זה. יעקב משכל את ידיו. הוא מבכיר את הצעיר. וזה עובר בשלום.
מנשה הבכור מוכן לוותר לאחיו. אפרים ומנשה הם, כאמור, האב-טיפוס של אחים אידיאליים. ואמנם, על פי מחקרים סוציולוגיים יש תכונות מיוחדות דווקא לאח הבכור.
יש להם מצד ההורים וגם מצד הסביבה יחס מועדף, מצפים מהם ליותר ומתייחסים אליהם כמבוגרים מכפי גילם, והדבר גורם אצלם להתבגרות רגשית מוקדמת, לנטילת אחריות ביתר, לביטחון בכך שההורים סומכים עליהם .מצד שני לעיתים הם סובלים מכך שהוריהם לא מנוסים והם הופכים לסוג של שפני ניסיון.
יעקב מעביר בקורת על שמעון ולוי בדבריו- 'שמעון ולוי אחים' , כאשר האחווה המיוחדת שלהם גרמה לנזק, לשימוש ב'כלי חמס'. יש להם 'סוד' פרטי משותף שיעקב איננו מעוניין להיות חלק ממנו. השיתוף המיוחד הזה גרם להם להתנהג בכעס ובתוקפנות, שאותם יעקב מגנה. אבל הוא לא מגנה את האחווה עצמה.
כאשר יעקב קורא להם אחים, הוא דווקא מנכיח את העובדה שהקשר והתיאום והאחווה בין שמעון ולוי בולטים ומיוחדים. אולי עליהם אמר שלמה המלך 'טובים השניים מן האחד', וכוונתו כנראה שטובים השניים גם מאחד כפול שניים, שניים מתואמים, מחוברים, מאוחדים, הם מכפלת כוח שעדיפה על שני בודדים. אבל חשוב להדגיש שהאחווה של האחים באה לידי ביטוי חיובי וטוב כאשר היא אינה אחווה של זוג אחים בתוך משפחה גדולה, אחווה שמוציאה את האחרים מהכלל, אלא אחווה משותפת לכל האחים. ואז יש בה רק טוב.
הקשר בין אחים הוא לכאורה חיבור בסיסי, עובדה קיימת. אחים הם שותפים לאותם הורים, לאותו בית גידול, לאותו אסכולת חינוך, ולאותן חוויות. אמנם האמת היא שזה לא לגמרי מדויק שתמיד יש חיבור טוב, שהרי יש אח קרוב ויש אח רחוק, יש אח דומה ויש אח שונה, יש אח אוהב ויש אח שונא. ובכל זאת, אחים הם מכפלות כוח.
למרות הקנאה הטבעית בין האחיות, אנחנו פוגשים אחווה מיוחדת בין רחל לאחותה- היא מוכנה למסור את הסימנים, לוותר על יעקב - העיקר, כדי לא לצער ולבייש את אחותה. לפי חלק מהמדרשים, לאה לא ידעה על ההקרבה הזאת לאורך כל ימיה. ואולי גם יעקב לא ידע. בהמשך- לאה מחזירה לה במחשבת אחווה. רחל סוף סוף הרה, אבל הנה בת ברחמה, ואילו לאה נושאת את יוסף ברחמה. ואז, לפי המדרש בתרגום יונתן , לאה מתפללת על אחותה שיולדו לה לפחות שני שבטים כמו השפחות, וכך מתחלפים העוברים במעיהם- ולאה יולדת את דינה ורחל את יוסף. אפרים ובמנשה, שהם צאצאים של יוסף וגם של אסנת, בתה של דינה. יש פה סגירת מעגל של אחווה, ואולי זאת הסיבה שאנחנו מברכים את ילדינו על שמם.
יש המשתמשים במדרש זה ועוד כדי לחזק את הטיעון בהקשר לקביעת אימהות בפרוצדורה של תרומת ביצית . איך? הרי קיימת שאלה – של מי שייך הילד כאשר אישה אחת תורמת ביצית לאשה אחרת שנכנסת להריון ויולדת . האם התורמת של הביצית היא האימא ההלכתית או היולדת שקבלה את התרומה או אולי שתיהן או אולי אף אחת מהן. אנחנו יודעים שיוסף הוא בנה של רחל- סימן שהאימהות, נקבעת על פי הלידה. המדרש הזה מאושש את הטענה שהיולדת היא האימא ההלכתית והרי יוסף הוא בנה של רחל למרות שרחל הרתה את דינה. זה גם מאד הגיוני. האם שעוברת הריון של תשעה חדשים, ויולדת, ומניקה, ומגדלת ומחנכת היא האם האולטימטיבית.
אז סיכמנו שאחים זה טוב. אבל מה קורה כאשר נולד הילד הרביעי? הציבור שלנו הוא אידיאליסט והוא מתיישב בישובים מרוחקים שלא ניתן להסתדר בהם ללא רכב. הוא לא רוכש דירה, אבל מכונית הוא חייב. ואז נוצרת בעיה- ברכב רגיל, שנקרא "משפחתי", יש חמישה מקומות תקניים בלבד, והביטוח אינו מתיר שום חריגה. ילד נוסף 'משבש' כל נסיעה משפחתית, ולכן לקראת הילד הרביעי צריך לקנות רכב גדול, והעלויות של הביטוח ושל הרכישה כבדות. יש שרוכשים שתי מכוניות קטנות. הדבר חייב לקבל מענה מעשי מטעם רשויות המדינה כי ילדים הם אינטרס לאומי . ההבטחות שניתנו, מחכות ליישום.