באנו למילואים

לא פחות משלוש משפחות שכולות שוכנות זו לצד זו ברחוב שבו מתגורר גלעד אך (41) בעֵלי.

נפילתם של עברי דיקשטיין הי"ד, שילה ראוכברגר הי"ד ורועי בית יעקב הי"ד, שכניו לרחוב, הייתה בין השאר המנוע שהצית אצל אך את הרצון לעשות מעשה.

הטרגדיה המשולשת הזאת, שמעליה חופפת ההתנהלות של צה"ל בשדה הקרב והתנהלות הממשלה במלחמה, גרמה לאך להקים בשנה שעברה מול הכנסת את מאהל המילואימניקים, שלימים יהפוך לתנועת 'מילואימניקים דור הניצחון'.

כפי שמעיד עליה שמה, מדובר בתנועה של משרתי מילואים שדורשים ניצחון. יש להם תוכניות אופרטיביות ברורות בתחום הביטחון, בתחום המדיני, וגם בתחומי ההתיישבות, המשפט, האקדמיה והחינוך.

מטבע הדברים, קשה לקבוע ריאיון עם ראשי תנועת 'דור הניצחון', שכן רוב הזמן הם אכן נמצאים במילואים. כך שהתנועה מתנהלת עם הרבה כוח רצון ורוח, אבל כמעט בלי כוח אדם.

ובכל זאת, הצלחנו לכנס שלושה מראשיה לשיחה שלימדה יותר מכול כי המילואימניקים של המלחמה הזאת לא מתכוונים להיות הכושי שעושה את שלו והולך, אלא דורשים להיות מעורבים לעומק באופן שבו המלחמה הזאת תסתיים, וליתר דיוק – תוכרע סופית. הניסיון לימד אותם שבינתיים הם לא יוכלו להפקיד את גורל המלחמה בידי מדינאים ומפקדים הראויים לכך.

לא מקטר מול הטלוויזיה

כבן להורים שעלו מצרפת, גלעד אך ספג ציונות בבית. "אבא שלי היה איש השומר הצעיר, יושב ראש ארגון הסטודנטים היהודים, ועלה לקיבוץ של השומר הצעיר בנגב, קיבוץ שובל". אחרי התיכון למד אך במכינת בני דוד בעלי, שנתיים לפני השירות הצבאי ושנתיים אחריו. בצבא שירת שש שנים בסיירת גולני וסיים כסגן מפקד עורב גולני.

אך הוא פעיל חברתי שעומד בראש יותר מעמותה אחת. הוא גם מנכ"ל ומייסד 'הפורום לישראל ירוקה' הפועל נגד מפגעי סביבה, וארגון 'עד כאן' הנלחם לסיכול ומיגור פעילות ארגונים אנטי־ישראליים. כשאני מרימה גבה לנוכח השיטה להקים עוד ועוד עמותות הוא מסביר: "כשיש איזו בעיה שאתה רואה אותה, שומע עליה והיא מפריעה לך, אז יש לך שתי אפשרויות: או להתעצבן על הספה מול הטלוויזיה או באוטו מול הרדיו, או להחליט שעושים משהו. וזו בעצם הדרך לשנות, להשפיע עד כמה שאפשר".

את העמותה הראשונה הקים גלעד בעקבות אובדן אחיו. "אחי הבכור, דוד, היה לוחם שייטת שצלל בקישון באימונים הצבאיים. חלק מהחבר'ה שם נפטרו בגלל הצלילות בקישון, המים שם מלאים כימיקלים שנכנסו להם לגוף תוך כדי הצלילה. הוא צלל איזה 50 פעם בקישון ואחרי כמה שנים חלה ונפטר בתקופה שאני סיימתי את הצבא. אז הקמתי את העמותה שנקראת 'הפורום לישראל ירוקה'". אך גייס לעמותה יוצאי צבא והשתמש בכישורי המודיעין שלהם כדי לפתוח תיקים משפטיים לעברייני סביבה, לעשות להם שיימינג במדיה ועוד.

כעבור כמה שנים הקים אך עמותה נוספת בשם 'עד כאן': "בעצם לקחנו את אותה קונסטרוקציה של מחקר, תיעוד בשטח, פרסום בתקשורת, מחלקה משפטית ופעילות פרלמנטרית במטרה להילחם בארגונים אנטי־ישראליים". התחקירים האחרונים של 'עד כאן' נגעו להשפעת הארגונים האנטי־ישראליים על תפקוד צה"ל: "אנחנו מראים איך צה"ל עבר מהעולמות של רפול, אריאל שרון וגנדי – כלומר, צבא שרוצה לנצח - להסכמי אוסלו שבהם הצבא משנה כיוון לצבא של עימות מוגבל, של הכלה. פרץ השלום וזהו, לא רוצים לנצח".

בוקר הטבח תופס את גלעד אך מודאג, ומבין את גודל הקטסטרופה: "אני מחובר לחמ"ל שמנטר אירועים חשובים ברשתות ערביות, וכבר בשש וחצי בבוקר אני קיבלתי תמונות של חטופים והבנתי שקורה משהו אחר. הייתי אז מ"פ בגזרה הצפונית, אז מיד קפצתי לצפון. היה לי ברור שאם מה שקורה בדרום יקרה בצפון אנחנו בבעיה, כי אם 30 אלף לוחמי חיזבאללה ורדואן נותנים גז, הם מגיעים מהר מאוד לחיפה ולטבריה. אחר כך, כשנכנסנו ללבנון וראינו את כל האמצעים, הבנו מה יכול היה לקרות. זה פשוט נס שהם לא תקפו באותו זמן".

המלחמה שינתה את חייהם של ישראלים רבים, ובהם גם את אלה של סמנכ"ל התנועה, עומר בן חמו (31), שהיה על מסלול המראה ברור בעולם המשפטי־אקדמי. "התמחיתי אצל פרקליט המדינה ותכננתי את התואר השני במשפטים בחו"ל. תמיד קרץ לי העולם הציבורי, אבל אמרתי לעצמי שהמדינה תסתדר בלעדיי. אבל אז הגיע 7 באוקטובר, ואני חושב שכולנו הבנו שהמדינה לא תסתדר בלעדינו". בן חמו הצטרף לחודשיים של לחימה בצפון, חודשיים בעזה ואז עלה שוב צפונה. "חוויית הלחימה בעזה חידדה לי את הצורך בשינוי. למשל, היינו מסתכלים על שיירות הסיוע לעזתים ושואלים בתסכול: מה, אנחנו הלוגיסטיקה של האויב גם? כל מיני סיטואציות שמולן אתה פשוט מורט את השערות בייאוש".

דוגמה נוספת שמביא בן חמו ממחישה את האסטרטגיה של הדרגים הגבוהים בצה"ל, שמסכנת חיי לוחמים בפועל: "אלמנט ההפתעה חשוב מאוד בניהול הקרב. אנחנו מתכננים הפתעה לפרטים, ואז אתה מגלה שזרקו להם יום קודם כרוזים שיתפנו מהמקום. בעצם הודיעו להם שכוחות צה"ל מגיעים. מבחינתי זו הזמנה להניח מטענים ולפעול נגדנו".

כל אלו ועוד הביאו את בן חמו לחפש דרך לשינוי. "למעשה, הדברים היו מרתיחים עוד קודם. מי ששירת בגבול עזה לפני 7 באוקטובר מכיר את הברדק שהיה שם, אבל אחרי 7 באוקטובר הבנתי שאי אפשר שהדברים ימשיכו להתנהל כך". בן חמו חבר לאך, והביא את הניסיון המשפטי שלו למאהל המילואימניקים שהוקם מול משרד ראש הממשלה.

אל המאהל, שהוקם לפני כשנה, הגיעו מאות בני אדם מדי יום. לוחמים, משפחות, אנשים שלחמו במלחמת יום כיפור. "הקמנו עוד מאהל בנובה ועוד אחד בקריה וגם הם משכו אליהם קהל. ארגנו עצרת של כ־20 אלף איש, אבל לא יכולנו להמשיך להחזיק את המאהל כי היינו צריכים לחזור להילחם", אומר גלעד.

"לא אכפת להם שהילדים ימותו"

מיכאל לובוביקוב (57), שגר בצפון תל אביב, הוא מהנדס ביחידת חילוץ והצלה הארצית של פיקוד העורף, ורוב עיסוקו בהנדסה קרבית. לובוביקוב, ששירת כ־‏400 יום במילואים מאז תחילת הלחימה, הצטרף למאהל המילואימניקים וחבר גם הוא לפעילות הארגון.

לובוביקוב הוא אדריכל עצמאי ומרצה באוניברסיטת אריאל. במשך תשע שנים היה מסורב עלייה, ועלה לישראל עם בני משפחתו בשנת 1988. "הייתי פעיל ציוני ומורה לעברית במחתרת והגעתי לארץ עם פרוץ האינתיפאדה. גיליתי שצריך לחזק את הציונות גם במדינה הציונית".

מיכאל הוא פעיל למען ארץ ישראל ושואף לחזק את הקשר המשולש בין התורה, העם והארץ: "אצלנו בחילוץ יש דבר שנקרא משולש החיים. כשקורס בניין, ברוב המקרים נוצר כיס משולש בין התקרה לרצפה, מין כיס אוויר שבו אדם יכול לשרוד. אז בעצם בהשאלה המשולש הזה, תורה עם וארץ, הוא מה ששומר על עם ישראל לאורך ההיסטוריה".

כשהתחילה המלחמה, מיכאל לא היסס וקפץ אל יחידת החילוץ שאליה הוא מסופח ובהמשך גם התנדב לימי מילואים ממושכים: "עברתי את הגיל ואני גם נכה צה"ל, אבל אני חושב שאנחנו נמצאים באירוע כל כך דרמטי, פסיעה מקטסטרופה. אז אני מרגיש צורך לעזור למנוע את הפגיעה הבאה".

כשמיכאל הגיע לשטח בעזה, הוא גילה את הפער בין מוכנות הצבא ובין מה שמתרחש בשטח. "כמה חמורה הפגיעה של הקונספציה בצבא ביכולת שלו להגן על עם ישראל" הוא הבין כבר אז. "היה פער במוכנות במובן הפשוט, צבא שלא יודע לנהל את סדרי הכוחות שלו, אבל הכי חשוב - צבא שאיבד את מושג האויב. היינו צריכים את המלחמה כדי להיזכר שיש לנו אויבים ולהבין שאויב צריך להשמיד. אנחנו עכשיו בתהליך של התעוררות. יש אנשים שהתעוררו מיד, יש כאלה שהתעוררו במהלך המלחמה ויש אנשים שלא נרדמו. לי היה ברור לאן זה הולך, למעשה כבר באוסלו ידעתי שאנחנו הולכים ל־7 באוקטובר".

אחת המטרות שאתם מקדמים היא חתירה לניצחון מוחלט. במה אתם שונים מראש הממשלה, שגם הוא מבטיח להגיע לניצחון מוחלט?

גלעד מונה שלושה יעדים שרק מימוש מלא שלהם הוא מבחינתו הניצחון המוחלט. הראשון: לקיחת שטח, "בהתחלה שטח צבאי סגור. שיהיה ברור המחיר". עומר מחדד: "ישבנו בעזה והצבא הגדיר קו שאסור לעבור אותו. הוא הודיע שמי שיעבור יירו בו, זה היה ברור מאוד. ביומיים הראשונים הם בחנו אותנו ומי שהתקרב ירינו בו. אחרי כמה ימים הם התחילו לשלוח זקנים וילדים. לא רצינו לירות בילדים אז ירינו ליד הרגליים. אתה רואה את הילד נבהל, מת מפחד ומנסה לחזור אחורה, ואתה רואה את המבוגרים מאחורה דוחפים אותו: תמשיך, תמשיך! זאת אומרת, זו תרבות שאתה לא מאיים עליה אם תהרוג להם אנשים. הם שולחים את הילדים שלהם! הם בונים את המחסנים מתחת לבתי הספר. אתה צריך להבין את האויב, מה חשוב לו. אם אצלנו חשובה קדושת החיים, אצלם מה שחשוב זה עניין האדמה. אז אם זה מה שכואב להם, שם צריך לגבות את המחיר. אפילו לא מהסיבה האידאולוגית של להתרחב. הם צריכים להבין שאחרי דבר כזה הם הפסידו".

ליעד השני בהגדרת הניצחון גלעד קורא הגירה: "לפתוח את השערים. מי שרוצה לצאת מרצועת עזה, בבקשה. לא טרנספר בכוח. כרגע הם במצור תחת שלטון חמאס, בלי זכויות אדם בסיסיות. אנחנו רואים את הסרטונים מה עושים למשל למי שגונב קופסת שימורים, שמוציאים אותו להורג בכיכר העיר. ההגירה משם תהרוס לחמאס את כל התשתית שהוא בנה ובסוף המלחמה כבר נהיה עם פחות אוכלוסייה להתמודד איתה".

ואת האוכלוסייה הזאת נקלוט בישראל?

"הם רק יעברו דרכנו. מתחילת המלחמה 117,000 בני אדם יצאו דרך מעבר רפיח, עד חודש מאי שבו צה"ל כבש את רפיח. כל אחד מהאנשים שיצאו שילמו 8,000 דולר לראש לחברת תעופה בבעלות הבן של נשיא מצרים א־‏סיסי. אז בעצם רק העשירון העליון יכול להרשות לעצמו, השאר היו יוצאים אם רק היו מאפשרים להם. כרגע אין החלטה מדינית לאפשר להם לעבור, וחשוב לאפשר להם לצאת מכמה סיבות. אחת, זה יקטין את השליטה של חמאס. השנייה, זו תהיה ענישה שתבהיר שמי שתוקף את ישראל יפסיד את האוכלוסייה שלו. והשלישית, האוכלוסייה ברצועה היא כוח האדם שבאמצעותו בנה חמאס את כל המנהרות, כולם היו עבדים של חמאס. אם אין כוח אדם זה מגביל את היכולת שלו לפעול. כשאמרנו את זה בתחילת המלחמה אמרו לנו שזה קיצוני, שזה טרנספר, שזה לא יקרה. אבל לאט לאט הרעיונות האלה מתחילים לחלחל. גם את תוכנית האלופים שמדברת בדיוק על הנושא הזה מתחילים ליישם".

"הדבר השלישי הוא אזור חיץ בצפון", ממשיך עומר, "עד הליטני עם מכשול. ואז שוב יש את האלמנט של הפסד השטח כמחיר לתקיפת ישראל, לתת להם את התחושה שהם עשו טעות וישלמו על כך. האלמנט השני הוא ביטחוני, שטח השמדה שלא יאפשר להגיע בקלות לגבול. אלה מושגים שישראל שכחה לדבר בהם: לקיחת שטח, ענישת האויב, לגרום להם לשלם מחירים".

"נותנים הכי הרבה, מקבלים הכי פחות"

מאהל המילואימניקים גיבש מתוכו בהדרגה את התנועה, שהתרחבה למטרות נוספות פרט לקריאה לניצחון. השטח עצמו הוליד צרכים חדשים למילואימניקים, שגם בהם אך וחבריו בחרו לטפל. "הקמנו קבוצות ווטסאפ ומפגשים, ועלו מהשטח כל מיני נקודות שכואבות למילואימניקים. הם כאבו את זה גם לפני כן, אבל אחרי מאות ימי מילואים זה כואב הרבה יותר. האנשים שנותנים הכי הרבה למדינה - מקבלים הכי פחות. המדינה לא משרתת את מי שמשרת אותה", אומר בן חמו.

כדוגמה הוא מביא את מכרזי הקרקע, חוק שירות המדינה ואפליה מתקנת באקדמיה, "תמיד המילואימניקים יהיו האחרונים בתור. לפניהם יש קבוצות מיעוט של נשים, חרדים, ערבים ועולים חדשים. כאילו אומרים להם: אתם המובן מאליו, אין צורך להתייחס אליכם. אז לצד העניין של ניצחון והכרעה, שמנו לב שמדינת ישראל שטה לכיוון מאוד מסוים, פוסט־לאומי, ואנחנו רוצים להסיט את הספינה לכיוון הלאומי. מי שתורם למדינה צריך להיות מתוגמל, צריך להיות בראש התור. לכן אנחנו מעבירים חוק למתן עדיפות וזכויות למשרתי מילואים באקדמיה".

כך נולד פרויקט ההתיישבות, שצמח גם הוא מלמטה למעלה. "לא חשבנו לעסוק בהתיישבות, אבל זה גם צורך שעלה מהשטח. הרי בסוף מדובר באוכלוסייה צעירה. הם אומרים: נתתי מאות ימי מילואים, ירו עליי בלבנון, מיקשו נגדי בעזה, אבל אני לא יכול לקנות בית במדינה שלי. ואז נולד הרעיון להקים גרעינים שייקחו איתם את הנופך הציוני מהמילואים. גדוד או פלוגה שרצו עכשיו יחד חודשים רוצים להיות יחד, רוצים להמשיך את הרוח הגדולה משם להתיישבות. יש כבר גרעין שעתיד לעלות לקרקע בבקעה, יש גרעין בנגב ובקו העימות בצפון".

מיכאל מספר כי עוד לפני המלחמה החל לקדם פרויקט של עיר חדשה בבקעת הירדן. "יותר מדי תושבים מרוכזים בגטו המרכז. היום אני שותף להובלת פרויקט ההתיישבות בתנועה, ומה שיפה בגרעינים זה שהאוכלוסייה שפונה אלינו היא אוכלוסייה מגוונת שמייצגת את עם ישראל. למשל, התקשר אליי בן אדם שראה את הפרסומים של המילואימניקים, הייטקיסט עם משפחה במרכז הארץ. הוא מספר: המלחמה גרמה לי לחשוב בשביל מה ובשביל מי אני חי. אני רוצה בשביל הילדים שלי חיים אחרים. הופתעתי והתרגשתי, כי לא ציפיתי לשמוע את זה מאדם שכבר מסודר בחיים".

לא להישאר תנועת פייסבוק

את הרעיונות והמטרות של התנועה עמלים חבריה ליישם בכל האמצעים האפשריים, מחקיקה דרך ניירות עמדה וסיורי שטח וכלה בתקשורת, בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות.

עומר: "הסרטונים על אפליה מתקנת למילואימניקים זכו למיליון ו־400 אלף צפיות ולאלפי שיתופים. אני מדמה את זה כמו מים על סלע. עוד טפטוף ועוד טפטוף".

גלעד: "המטרה היא שזו תהיה תנועת המונים. אני עסוק בבניית תשתית. לייצר תקציב, לייצר תאי שטח בכל הארץ, רכזים, בניית דירקטוריון, קשרי ממשל. ברמת הרעיונות, לבנות תהליכים ואז תכנון, ביצוע התהליך בהתיישבות, בחקיקה. כל שבוע עושים פה ישיבה גדולה של פתיחת שבוע".

עומר: "החזון הוא שזו לא תהיה תנועה בפייסבוק. יש המון קבוצות לחץ בישראל, אבל מילואימניקים זו הקבוצה שנותנת הכי הרבה למדינה, עם האימהות והאחיות והנשים והמשפחות. זו קבוצה שצריך שיהיה לה כוח בציבוריות הישראלית, לא מתוך סחטנות אלא משום שמי שמתחזק את הספינה צריך להשיט אותה, צריך שיהיה לו מקום מרכזי בקבלת ההחלטות. אם נוכל לגבש את הקבוצה הזאת של המילואימניקים ולתת לה פה, נוכל לעשות דברים גדולים בשביל עם ישראל".

יש הישגים שאתם כבר יכולים להצביע עליהם?

גלעד: "יש הישגים רבים שהם הישגים תודעתיים ולא תמיד מדידים. גם תוכנית האלופים היא משהו שהגיע מאיתנו. בתחום החקיקה, חוק של אפליה מתקנת למילואימניקים עבר בכנסת בקריאה טרומית. כנסים שעשינו בכנסת, בצפון ובדרום מקדמים את המסרים ואת התודעה. גם הכמות האדירה של ההופעות הטלוויזיוניות שלנו גורמת בסוף למסר לחלחל".

עומר: "חשוב לנו מאוד להישמע בתקשורת. כשמדברים בתקשורת על הפסקת אש, הפסקת הלחימה או עסקה עם מחירים בעייתיים, חשוב לנו לחזק את רוח העם ולדחוף להכרעה. לא היינו מגיעים להישגים האלה אם לא היה עולה קול גדול מהעם, לפעמים רק מהרשת, ואז זה מתבטא בסקרים. זה נתן לנו את הכוח להמשיך בתקופות חשוכות יותר. אנחנו רצים למרחקים ארוכים. זו לא תנועה שמגייסת כסף כדי לבנות בית כנסת ונגמרת עם סיום הבנייה, אתה מנסה להשפיע על מדינה, על מהלכים במזרח התיכון. אז זו אבן ועוד אבן, עוד גרעין התיישבות ועוד אייטם".

גלעד: "זה שהצלחנו להוציא 20 אלף איש מול משרד ראש הממשלה בקריאות לניצחון, זה היה אירוע משמעותי. הציבור הלאומי מאז הסכמי אוסלו לא יוצא לרחובות. הצד השני פועל, אקטיביסט, רואים אותו בשטח, יש שם מוטיבציה לפעול. עצם זה שמצליחים לגרום לציבור לצאת, להביע את עצמו ולהגיד אמירה ברחוב, אני רואה את זה כהישג שמשפיע. כל הערוצים התייחסו לזה. בסוף אתה שם את המסרים האלה על השולחן הציבורי, זה מעורר התייחסות ולאט לאט זה גם יוצר מדיניות".

הפתעה באמריקה

כחלק מפעילות העמותה נסע גלעד לארצות הברית כדי לרתום את הקהילות היהודיות למאבק. "הייתי בארצות הברית, בשבוע הראשון הצטרף אלינו עופר וינטר לבקשתנו. היינו בשורת הרצאות בקהילות יהודיות, כי בסוף אנחנו רואים עצמנו שליחים בלתי רשמיים של עם ישראל. היינו בהרבה קהילות, בניו יורק, במיאמי, בקליפורניה, בכל ריכוזי היהודים. אנחנו מנסים להעביר את הקושי של המילואימניקים, חשוב שהם יבינו במה מדובר. גם הפער שקיים בין הדרג הבכיר במטכ"ל ובין הדרג הלוחם, שמשלם את המחירים האישיים הכבדים, חייב לבוא לידי ביטוי. יש לנו שם כמעט חצי מהעם היהודי והם צריכים לקחת חלק בדבר הזה".

הרובד השני בביקור היה החיבור לממשל האמריקאי. "בסוף, חלק ניכר מהטענות ששמענו מחברי הכנסת ומקבלי ההחלטות תולות את הסיוע ההומניטרי, או חוסר היכולת לקחת שטח או לאפשר הגירה מהרצועה, בממשל האמריקאי. אי אפשר להמרות את פי האמריקאים כי אנחנו תלויים בהם. אז הלכנו לדבר עם האמריקאים, והתשובות ששמענו מהם היו בדיוק להפך. יצא לי לדבר עם הרבה חברי קונגרס ושמענו מהם: אתם הקו הקדמי של המערב, תביסו את חמאס וחיזבאללה כדי שזה לא יגיע אלינו ואנחנו רוצים לראות אתכם מנצחים. נפגשתי עם ראשי ועדות בקונגרס, סנאטורים, והאמירה הזאת חזרה אצל כולם, גם דמוקרטים וגם רפובליקנים".

עומר: "תמיד אומרים שהאמריקאים לא ייתנו. בסוף אמריקה היא דמוקרטיה, ובדמוקרטיה דעת הקהל משפיעה על המדיניות. אז כשלראש הממשלה היה חשוב לשחק עם דעת הקהל הוא הלך להפגין נגד אובמה בנאום בקונגרס, וטראמפ יכול היה לפרוש מהסכם הגרעין כי הסנאט לא אישר אותו, ההסכם לא עבר בקונגרס. זאת אומרת שללכת להשפיע על דעת הקהל האמריקאי זה אמצעי חשוב. יש עצלנות אצל נבחרי הציבור שלנו, הם לא נלחמים על מה שחשוב למדינת ישראל. יש לנו בני ברית בארצות הברית אבל הם לא יהיו יותר ציוניים ממך, זה צריך לבוא ממך".

גלעד: "ישבתי עם מייק ג'ונסון, יושב ראש בית הנבחרים. הוא אמר לי: שמע, מי אתה? ארגון של המדינה? ארגון פרטי? אמרתי לו שאנחנו ארגון של חיילים, לא ארגון רשמי של המדינה. אז הוא אומר לי: מגיעות לפה משלחות ישראליות ומשמיעות מנגינות אחרות, שצריך לעזור לפלשתינים, לשקם אותם, לתת להם ממשל וכו'. ואז הוא אמר: קבלו החלטה מה אתם רוצים. אז אנחנו צריכים להיסגר על מה אנחנו רוצים, כי יש פה סכנה אמיתית של השמדה".

בסיום השיחה חוזר אך ומזכיר כי לא מדובר בעוד מחאת קוטג' חברתית למען מילואימניקים, אלא בתנועה שפועלת מתוך חרדה קיומית לעתידה של מדינת ישראל: "ב־7 באוקטובר הייתי בתחושה איומה שהקץ עלול להקיץ עלינו", מספר גלעד, "כשיצאתי לצפון, היה לי ברור שחיזבאללה עומדים להיכנס. מול סדר הכוחות שעמד בגדר באותו רגע זה היה איום ממשי, תחילת הסוף", הוא מתאר, ומבהיר: "אם הסבב הזה לא ייגמר בצורה אחרת לגמרי ממה שנגמרו המלחמות הקודמות - גם לבנון הראשונה וגם השנייה, גם צוק איתן, ואפילו חומת מגן - אנחנו חוזרים שוב לאותה נקודה. צריך להיות פה משהו בסגנון ששת הימים בתחושה של הניצחון ובהכרעה מאוד ברורה, כדי שה־7 באוקטובר הבא לא יהיה מעבר לפינה".