התחלה// בשנת 1935 בעיר דואיסבורג המבורן שבגרמניה, להוריה יעקב ורייזל'ה שפירו, רוכל בשוק ועקרת בית.
"נולדתי הישר לחיק משטרו הנאצי של אדולף היטלר ימ"ש. בתעודת הלידה שלי מתנוססים צלב קרס ושם הלאום Jude בצבע שחור בולט ליד שמי".
באושר ובעוני// "גרנו בשכונת פועלים ומהגרים יהודים מפולין. חיינו בבית קטן, בעוני, אבל זכיתי לילדות מאושרת. היו לי שני אחים, אוטו ואידית־רבקה, ואני מיה הקטנה. אמא אפתה את השטרויזל קוכן, עוגת השבת הטעימה, ועד היום ריח השמרים הזה נשמר באפי".
שיר ביידיש// "כשאמא השכיבה אותי לישון היא שרה לי שירים ביידיש ואני הייתי מלטפת את תלתליה השחורים ונרדמת. לפני כמה שנים הייתי בקונצרט של שירי יידיש והתמונה הזאת שלי כילדה קטנה שאמא שרה לה שירי ערש צפה ועלתה בראשי, והדמעות זלגו מעצמן".
עוגה בצורת לב// "ביום ראשון אחד אבא לקח אותי לשוק היהודי של דואיסבורג. ישבתי על כתפיו הרחבות וצחקנו. אבא היה האיש הכי יפה בעולם. הוא קנה לי עוגת דבש בצורת לב עם סרט אדום. בדיעבד זאת הייתה הפעם אחרונה שאני זוכרת שצחקנו יחד".
ליל הבדולח// בנובמבר 1938 התרחש ברחבי גרמניה ליל הבדולח, ליל פרעות ופוגרומים ביהודים. "כמו כל היהודים גם אנחנו הסתתרנו בבית, מכווצים מפחד מאחורי מנעול ובריח, בתקווה שלא ימצאו אותנו. זה היה אירוע מטלטל בשביל כולנו".
פחד מוות// "זמן לא רב אחר כך הייתה פשיטה של חיילי S.S. על בתי היהודים. אמא שלי הורתה לנו להסתתר מתחת למיטות ולאחותי לסתום את פי. ממקום המסתור ראיתי את המגפיים השחורים והמבריקים פורצים את דלת הכניסה בפראות. הם עלו למעלה לחדר של ההורים שלי, צווחו לכל עבר ושברו רהיטים. את אבא הם גררו מהמיטה בצעקות 'יודן ראוס' (יהודים החוצה). בדיעבד התברר שאבא נלקח למחנה דכאו ולא שרד".
הגיבורה שלי// "אמא נשארה לבד עם שלושה ילדים, ובתושייה יוצאת דופן החליטה להבריח אותנו מגרמניה. אני הייתי בת שלוש וחצי, אחותי בת תשע וחצי ואחי בן אחת עשרה. היום אני יודעת שהורה שמוותר על ילדיו עושה זאת רק כאשר הוא חש שחייהם עומדים בסכנה גדולה. אמא שלחה אותנו ברכבת שחורה לגורל לא ידוע, והיא עצמה נשלחה לגטו לודז' בפולין ולא שרדה. הרבה שנים כעסתי על אמא שנטשה אותי כילדה קטנה, עד שהתחלתי להבין שאמא היא בכלל הגיבורה שלי".
בית יתומים// התחנה הראשונה במנוסה מציפורני הנאצים הייתה רוטרדם, הולנד. "היינו במחנה מעצר לכל דבר, היו שם שומרים עם רובים וכלבים גדולים. לאחר מכן שלחו אותנו לבית יתומים באמסטרדם. שהינו בבית היתומים קצת יותר משנה, עד שהגרמנים פלשו לאמסטרדם ב־1940. מכל אמסטרדם היפה, כל מה שזכור לי זה אותי, ילדה קטנה, מסתתרת מפוחדת מתחת לשולחן ומתגוננת מההפצצות המאסיביות של הגרמנים".
בורחים// ימים בודדים אחרי כניסת הנאצים להולנד הוברחו במבצע נועז עשרות ילדים יהודים מבית היתומים לאנגליה, במסגרת ה"קינדר־טרנספורט" בהובלתה של חסידת אומות העולם טרוס וויצמולר. "אני הייתי ביניהם. עלינו על אוניית משא מתפרקת שהוצאה מחצר הגרוטאות של חיל הים ההולנדי, ויצאנו לדרך בתקווה להצליח להימלט מציפורני הנאצים. חוץ מצוות האונייה הוברחו 60 ילדים ועוד 200 פליטים יהודים מאירופה הנאצית, וכל זה באונייה שנבנתה להכיל רק 50 בני אדם. הצפיפות והדוחק היו נוראים".
הפצצות// בדרך האונייה הופצצה פעמיים עוד לפני שהגיעה לחופי אנגליה, פעם אחת על ידי הנאצים, ובפעם השנייה על ידי האנגלים שחשדו שזו ספינת אויב. "אני זוכרת אותנו באונייה, את מטוסי הקרב מפציצים אותנו ואת האונייה שעגנה בסמוך אלינו. היו בומים חזקים. היה פחד מוות. האונייה שלידנו טבעה על נוסעיה, והאונייה שלנו למזלנו לא נפגעה".
בית יתומים 2// בסוף מסע מטלטל בלב ים הגיעה לחוף מבטחים ונשלחה לבית יתומים בעיר לים, לא רחוק ממנצ'סטר. "חוויתי שם ימים של בכי. הייתי אומללה. רציתי את אבא ואמא. לאט לאט הסתגלתי. לילדים כנראה יש יכולת הסתגלות מופלאה גם במצבים קשים. המטפלים בבית היתומים לא נתנו לנו לשכוח שאנחנו ילדים יהודים, עם שבת, חנוכה, פסח וכל החגים. בכל שנה בליל הסדר הילדים שרו בעיניים בורקות 'לשנה הבאה בירושלים'".
לבד בעולם// את ההכרזה על תום מלחמת עולם השנייה היא זוכרת בבירור. "אני זוכרת את הזיקוקים ברחובות מנצ'סטר ואת צהלות השמחה. מאז התחילו להגיע הורים מהתופת. גם אני חיכיתי בכיליון עיניים שבפעם הבאה שהפעמון בדלת הראשית יצלצל, יגיע תורי ואבא ואמא שלי ייכנסו פנימה. לצערי זה לא קרה. קשה לתאר את תחושת הבדידות של ילדה בת עשר".
קרן אור// באותם ימים פגשה את בני משפחת פלאקס, שאימצו אותה בחום אל ליבם אחרי שהבינו שהיא לבד בעולם. הם אירחו אותה בביתם בסופי שבוע ובחופשות. לישראל עלתה כשמלאו לה 19, בשנת 1955, במסגרת גרעין של השומר הצעיר.
כאן זה בית// לאחר עלייתה ארצה קבעה את מושבה בקיבוץ זיקים שבעוטף עזה. "כשהגעתי לזיקים הרגשתי שאני כבר לא פליטה בעולם ושמצאתי בית. האמנתי שזו הדרך שלנו לבנות דף חדש. סיפור החיים שלי הפך פתאום לסיפור שטוף שמש של ארץ ישראל ובניית הארץ. מאז כבר כמעט 70 שנה אני בזיקים. לאורך השנים עבדתי בכל תחום שחברי הקיבוץ עסקו בו, אם זה בחקלאות, רפת, מטבח, בתי ילדים, ניקיונות ומה לא. בשנים האחרונות עבדתי כמזכירה ומתרגמת במפעל של הקיבוץ".
למען הניצולים// בשנים אחרונות פעלה גם כמתנדבת למיצוי זכויות של ניצולי שואה בשיתוף עם עמותה בשם 'אביב לשואה'. "מקום עבודתי היה במועדון 'עמך' באשקלון. העבודה לא תמיד הייתה קלה, כל סיפור ששמעתי מניצולים היה יותר קשה ומורכב ממשנהו, אבל זה היה עם ערך גדול".
הנחת// שלוש בנות, שישה נכדים ושני נינים. הבת הבכורה הלכה לעולמה בגיל 40 ממחלה. "כאמא צעירה מאוד רציתי משפחה, אבל בגלל הילדות שלי לא ידעתי מה זאת משפחה. לגדל ילדים היה לי קשה מאוד. היום אני רואה את הקשר המיוחד שלי עם הבנות ועם הנכדים ואפילו עם הנינים, ואני חושבת שכנראה אחרי הכול עשיתי משהו נכון".
7 באוקטובר// "בבוקר ה־7 באוקטובר היו המון אזעקות צבע אדום. נכנסתי לממ"ד והייתי סגורה שם במשך שעות יחד עם המטפלת שלי. שמענו יריות וצעקות מחוץ לדלת. הדבר היחיד שחשבתי עליו באותן שעות היה על המשפחה שלי ושאני צריכה לחיות. בדיעבד התברר שבזיקים כיתת הכוננות נלחמה לאורך שעות במחבלים שניסו לחדור לקיבוץ, ובמזל גדול לא נפגענו".
פליטה 2// בפעם השנייה בחייה חשה פליטה לאחר שנאלצה להתפנות מביתה שבקיבוץ זיקים. "למחרת, ב־8 באוקטובר, פינו אותי מהבית. הייתה לי בקושי חצי שעה לארוז. כשעמדתי מחוץ לבית היה לי דז'ה וו. עמדתי שם, אישה מבוגרת בת 88, עם מזוודה ומקל הליכה, ופתאום הרגשתי שאני אותה ילדה קטנה בת שלוש וחצי. לא האמנתי שאני פליטה בפעם השנייה בחיי. ואז באו חיילי צה"ל ולקחו אותי למקום מבטחים והם היו כל כך נחמדים אליי, עדינים עם אישה מבוגרת. כל הדרך הם לא נתנו לי להסתכל דרך החלונות שלא אראה את הגופות שמוטלות בצידי הכביש. הם דאגו לי והרגשתי שאני מוגנת ועטופה".
כאן בשביל להישאר// במשך כחצי שנה התגוררה מחוץ לביתה, "אבל חזרתי כי כאן הבית שלי וכאן הביטחון שלי. בבית היתומים באנגליה שרנו 'לשנה הבאה בירושלים', ואני כל החיים שלי רציתי לחיות בארץ. אני ציונית בכל נפשי. אנחנו פה בזכות. יש אנשים שאומרים לאן נלך, אני לא אומרת לאן נלך. אני אומרת: זאת הארץ שלנו, בנינו אותה ואנחנו כאן בשביל להישאר".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "כל היום אני עסוקה. לפעמים אני קמה בחמש בבוקר, והיום שלי אינטנסיבי מאוד. אני מתרגלת צ'י קונג, מפסלת בקרמיקה, מציירת, מתרגמת עבודות, קוראת הרבה ספרים ומעבירה הרצאות על הסיפור האישי שלי".
פלייליסט// "מוזיקה קלאסית וגם שירי ארץ ישראל הישנה. למוזיקה יש הרבה מקום בחיים שלי".
השבת שלי// "יום מנוחה ויום של משפחה".
דמות מופת// חסידת אומות העולם טרוס וויצמולר, שליוותה את ילדי הקינדר־טרנספורט מגרמניה דרך הולנד ועד לאנגליה. "היא נתנה לי את חיי במתנה והגשימה את החלום של הוריי שאגיע מהתופת לחוף מבטחים. גיבורה אמיתית. היום, כאדם בוגר, אני רק מתחילה להבין שעמדתי פנים מול פנים עם הבנאליות של הרוע, ובכל זאת אני כאן, הודות לאישה אחת גדולה ואמיצה שלא ויתרה על אף ילד".
משאלה// "מאוד חשוב שנבין זה את זה ושנהיה מאוחדים".
מפחיד אותי// "אני דואגת לעתיד המדינה".
כשאהיה גדולה// "הרבה שנים אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לשמוע על השואה, כי המחשבות על העבר לא תמיד הביאו אותי למקום טוב. אבל אז הבנתי שכולם אינם ורק אני נותרתי מהמשפחה שלי, וזו חובתי לספר את הסיפור למען הדורות הבאים".
לתגובות: rivki@besheva.co.il