כך אברהם בן פנחס הי"ד הציל את חיי הלוחם

סרן אברהם בן פנחס שנפל בקרב ברפיח היה בן 24. נולד וגדל בישוב חרשה. למד בישיבה גבוהה רועה ישראל ביצהר.

אברהם היה האדם הכי מיוחד שהכרתי, היה איש עשייה ותלמיד חכם, איש אמת עם עצמו ועם הסובבים אותו.

בזמן שאברהם היה בישיבה הוא היה תמיד מושך קדימה גם בלימוד וגם בדרישות שלו מעצמו. היה קם קבוע ללימוד חסידות לפני התפילה, והיה מושך אותי כל הזמן ללימוד יותר רציני, היינו חברותא במשך כמה שנים, כשהתחלנו, אז אני ככה מסיים לקרוא קטע בגמ' עם רש''י ומתחיל להתקדם לקטע הבא, ואז אברהם עוצר אותי ואמר לי, מה עם תוס'? טוב סבבה, גם תוס, וככה הכריח אותי עוד תוס ועוד תוס עד שסיימנו פרקים שלמים ככה.

גם בזמן הלימוד בישיבה היה לאברהם מאוד חשוב כל הנושא של א''י, הוא היה שותף פעיל בארגון של הפגנות, מהפגנות וחסימות קטנות בגזרת גב ההר בתגובה לפיגועים ועד ארגון עצרות והפגנות ענק.

בארגון העצרות וההפגנות הגדולות תמיד הוא היה אחראי על כל מערך המיחשוב והנתונים. מארגון של מחשבים וטלפונים (עם וואצאפ..) עד סגירות של אקסל בדיוק מאיפה אמור לצאת כל אוטובוס+איש קשר ע''מ שהכל יתנהל כמו שצריך.

כמה אירועים שהוא היה שותף פעיל מאוד בארגון שלהם- העליות ההמוניות לחומש לאחר הירצחו של חברינו הטוב יהודה דימנטמן (לאברהם היה קשר ארוך ומיוחד איתו), ארגון של עצרת בירושלים בעניין חומש, הקמת אביתר בגלגול הראשון ובגלגול השני בזמן מבצע 'שומר חומות'. אבל הוא לא היה נשאר רק מול המחשב, הוא היה תמיד מסתובב בין השטח לחמ''ל ע''מ שהדברים ידפקו כמו שצריך. וכשנגמר הארגון מהחמ''ל היה יוצא החוצה לאחר שווידא שהכל מתוקתק ע''מ להיות שותף בעצמו ממש. בין אם כסדרן ובין אם כפועל בניין באביתר או פריצת דרכים מאחורי הגב של המשטרה שחסמה את העלייה.

אחרי הרצח של דימנטמן, היה חשש משמעותי מאוד שיהיה מחטף וינסו לפנות את חומש, זה היה בשיא החורף ואברהם פשוט הלך לשם לאיזה שבוע, כדי להוסיף נוכחות, לבנות, ללמוד ולקדם כל מה שרק אפשר.

בזמן שומר חומות הוא ישר נסע ללוד ורמלה כדי להגן על היהודים שגרים שם בזמן שהמשטרה קרסה, והיה שותף בארגון מערכי ההגנה והתגבור בשכונות היהודיות, תוך יכולת להפגין קריאה נכונה של המפה והסיטואציה מאיפה כדאי להגן ואיפה כדאי לתקוף... האמת שבהתחלה כשהגיע ליצהר הוא מאוד פחד לעשות דברים מהסוג הזה, אבל בזמן שומר חומות הוא כבר רק חיכה ל'מתי יבוא לידי ואקיימנו', ואגב שומר חומות, זה אחד מהדברים שגרמו לו לרצות להתגייס, ולהתגייס לקרבי, ההבנה שלו שהוא רוצה להיות חלק מהמערך הלוחם.

לאחר כשלוש וחצי שנים בישיבה אברהם החליט סופית שהוא מעוניין להתגייס, הוא התלבט על איזה מסלול ללכת בצבא, בהתחלה ממש חשב ללכת לכיוון של מודיעין וכד', אך לאחר בירור פנימי ועמוק עם עצמו החליט שרוצה להגיע לקרבי. בשביל להגיע לקרבי אברהם היה צריך לקבל אישור מההורים שלו כיוון ששנה לפני גיוסו אחותו נהרגה בתאונת דרכים (מי שהוא אח שכול פטור מגיוס לקרבי), ואברהם שיתף אותנו החברים בקושי של ההורים שלו ובמשפט של אמו שאמרה שאם צריך לתרום בשביל עמ"י עוד ילד שלי אני מוכנה.

אברהם התגייס לשריון, בהתחלה טיפה התבאס על שריון אבל אז גילה שהטנק בשבילו זה כר פורה לפיתוח הידע והסקרנות, הוא היה קורא כל מיני חוברות על איך עובדות כל מיני מערכות כדי שידע איך לתפעל אותם יותר טוב, דברים שאף חייל אחר בכלל לא הכיר. זה לא נבע רק מהרצון להיות יותר טוב ויעיל בתפעול המערכות, אלא פשוט מזה שהוא אהב ידע, בכל נושא שבעולם. כלכלה, ניהול, גיאופוליטיקה, פוליטיקה, טכנולוגיה, Ai ועוד. בזמן נסיעות היה שומע מלא פודקאסטים במלא נושאים והיה יכול לדבר על הדברים הללו שעות.

חוץ מאהבה לידע הוא גם אהב ליצור דברים, בין אם וירטואליים כמו אפליקציות שייעלו לו את החיים ודברים שהוא עושה ועד בנייה ותיקון של כל דבר. רכבים, טנקים, שיפוצים בבית, בניית פרגולות ואפילו איזו מערכת שתשפוך עליו מים כדי לעזור לו לקום כשהשעון המעורר מצלצל.

מיד לאחר שסיים את ההכשרה יצא לקורס מטקי''ם ולאחר מכן תפס קו בגבול עזה. בזמן שהוא היה בגבול עזה הוא סיפר לנו כמה הוא מתוסכל מזה שאין לו את היכולת להגן על הגזרה שעליה הוא מופקד, כל הזמן היה אומר- "אם הם באים במסות גדולות, אין לי שום דרך לעצור אותם", הוא ניסה להעלות את זה לכל מיני גורמים ושום דבר לא השתנה.. בזמן שהוא היה בגבול עזה היה מקרה של גניבת אמר''ל מאחד הטנקים, ואז הדיחו את הקצין שהיה שם. במקומו מינו כמינוי זמני את אברהם למרות בשלב זה היה בסך הכל מט''ק, אבל מפקדיו כבר תכננו לשלוח אותו לקורס קצינים. ואז נגנב שוב אמר''ל נוסף, ואברהם היה מתוסכל ממש מזה שלא פשוט מטפלים בגדס''ר הבדואי שאכן בסוף התברר שמשם היה הגנב.

לאחר גניבת האמר''ל רצו להעלות את אברהם משפט, ולאברהם לא התאים האירוע הזה אז הוא פשוט אמר לקצינים שמעליו שהוא חושב שחייל שגנבו אמר''ל תחת אחריותו לא אמור להיות קצין. ולכן אם הם חושבים שהוא אשם בזה הוא לא מוכן לצאת לקצונה, בסוף מה שקרה זה שמי ששפט אותו ניסה לשכנע אותו ''אולי רק ניתן לך שבת, או איזה משהו אחר בקטנה בתור עונש" ואברהם לא הסכים להתפשר על זה בגלל מידת האמת שבו, תיסכל אותו שמטפלים בש.ג ובחפ''ש ולא פוטרים את הבעיה האמיתית, עד שבסוף הוא באמת יצא מזה בלי שום עונש. הדבר היחיד שהמפקדים דרשו ממנו זה שיצא לקצונה.

בשמחת תורה תשפ"ד אברהם כבר היה באמצע קורס קצינים וקפץ מהישיבה ביצהר לעוטף עזה שם היה שותף בטיהור העוטף בימים שלאחר הטבח. לאחר כמה ימים נשלחו אברהם וחבריו לגזרת כוכב השחר לתגבור ההגנה באיו"ש, וגם שם הוא ניצל את היותו בתוך המערכת הצבאית ע"מ לקבל מידע מחמ"ל המתנדבים של החוות היכן יש חוסר בחיילים ופשוט סגר מלא פינות במקומות שהיה חסר.

לאחר כמה חודשים סיים את הקורס והוצב כמ"מ בגדוד 46 שפעל ונלחם בעזה, היה שותף בכיבוש ג'באליה, כיבוש שיפא ובחצי השנה האחרונה הוצב בצק"ח נח"ל בגזרת רפיח. ברפיח היו לו כמה וכמה אירועים משמעותיים, (למרות שתמיד היה מספר עליהם כבדרך אגב- יש לנו מלא הקלטות שלו מספר בדרך אגב "שומע אחי, אני באמצע התקפה/ירו עלי נ"ט/הרגתי/דרסתי/חילצתי פצוע") ביניהם חילוץ פצוע תחת אש, ברגע שאברהם ראה שהחייל ההוא נפצע הוא קפץ מהטנק, גרר אותו למחסה ושם לו שני ח.ע. והציל את חייו. (ואפילו חמאס פרגנו לו בסרטון של האירוע כדי שלא נשכח את הגבורה של אברהם..).

לפני כארבעה חודשים אברהם נפצע מרסיס של RPG שפגע בצריח הטנק שלו, הרסיס נכנס לראש, אברהם נפל מהמכה לתוך הטנק, התאושש תוך מס' רגעים, ווידא ששאר אנשי הצוות תקינים ואז הודיע בקשר שנפצע ופינה את עצמו לחבירה לחוליית הפינוי. כשהטיסו אותו במסוק בדרך לבית החולים לא הסכים שאף אחד יודיע להורים שלו אלא רק הוא בעצמו כדי לא להבהיל אותם. ואכן התקשר לאביו שמלמד בישיבה הגבוהה בבת ים ושאל אותו האם הוא רוצה לפגוש אותו בביה"ח כי הוא קפץ לבדיקה קטנה. כשהמשפחה הגיעה לביה"ח גילתה שאברהם באמצע ניתוח ראש כדי להוציא את הרסיס. ב"ה בתוך זמן קצר השתחרר מביה"ח והיה לו ברור שהוא חוזר להילחם למרות הפציעה, ואף אמר למט"ק שהחליף אותו, אל תתרגל לטנק שלי, כמה ימים אני חוזר. ואכן לאחר כחודש חזר במלוא המרץ חזרה ללחימה.

בערב יו"כ האחרון נהרג הסמל של אברהם, חייל בשם איתי פוגל מהישוב יקיר, שהיה ביניהם קשר חזק ממש, נפילתו של איתי היוותה מכה לכל הפלוגה ואברהם היה זה שהרים את החיילים ועודד אותם למרות שבעצמו היה מפורק. היה לו משפט שהוא כל הזמן אמר לנו "אין לי בעיה למות, אבל מה אני אגיד להורים של חייל אם הוא לא יחזור". האחריות ממש ישבה עליו. הוא לקח את החיילים של פוגל אליו לטנק ודאג להם ועשה איתם ועם ההורים שלהם שיחות כמו עובד סוציאלי. הוא סיפר לי שהוא מפעיל מניפולציות ומערבב את כל הגורמים כדי שיקרה מה שהוא חושב שהכי נכון עבור החיילים שלו. הוא השקיע בהם בלי סוף מחשבה מה יהיה להם הכי טוב.

לאחר נפילתו של פוגל אברהם ממש התלבט האם להמשיך לצאת לדייטים, מצד אחד מאוד רצה להתחתן, ומצד שני חשש שההתעסקות במשהו אחר שהוא לא הלחימה עלול להסיח את דעתו ולהוריד את המקצועיות שלו. תמיד תמיד הוא היה שם את המשימה לפני טובתו האישית. מעולם לא שמעתי אותו אומר על משהו שהיה צריך לעשות לטובת עמ"י שאין לו כוח לעשות את זה.

אברהם כל הזמן חתר ללחימה, אחת השאיפות הכי גדולות שלו היה להצליח לשחרר חטופים, והוא השתגע כשהם קיבלו משימות לא מספיק התקפיות, אחד הדברים ששיגעו אותו היה כל נושא האספקה ההומניטרית והוא ממש כעס על הדרג המדיני והצבאי הבכיר שנותנים למצב הקיים להימשך, היה אומר לי- "בגלל זה חיילים מתים, יש בעזה בלי סוף RPG ובלי סוף כח אדם, חמאס נותן ביד אחת כיכר לחם וביד השנייה RPG וחיילים מתים כי לא משמידים את חמאס עד הסוף".

הוא אמר מלא פעמים "אין לי בעיה למות, רק שתהיה סיבה טובה, חבל למות סתם, זה בזבוז". אברהם היה מאוד מודע לסכנה ולא זלזל בה, אבל היה לו ברור במאה אחוז שמה שצריך- עושים. ואת הכל הוא חיפש לעשות בשלימות. והוא באמת היה שלם עם זה, אמר לי כמה פעמים, "אני נמצא במקום נפשי שלם עם עצמי שאני עושה משהו נכון וחשוב אז אני מוכן להסתכן, ולכן אני גם אהיה עם ראש מחוץ לטנק, כי מי שעם ראש בפנים לא מצליח להילחם מספיק טוב".

אברהם מאוד אהב את המשפט "נכון לא נכון חרטט בביטחון", הבעיה שאצלו כל מה שהוא היה מחרטט בקצה היה נכון... תמיד הביע דעה על כל דבר, לא היה דבר שבו לא הייתה לו דעה. וגם כשהיו יוצאים למתקפות בעזה היה אומר למפקדים מה דעתו ואיך נכון לפעול, עם תוספת שכמובן שמה שהם יגידו יתבצע, ומה שהיה קורה בסוף זה שהמפקדים היו עושים בדיוק מה שהוא הציע.

אברהם גם היה עם כושר שכנוע מדהים, והצליח לשכנע חייל שלו שהיה אמור להשתחרר לחתום קבע לעוד מספר חודשים ע"י שאמר לו- "תמצא לי רב אחד שיתיר לך לחזור לישיבה בזמן שהחטופים פה בעזה".

אברהם יצא למלחמה הזו מתוך רצון אדיר לרומם את עמ"י, הוא כ''כ שמח להיכנס לעזה ולהוביל התקפות, רצה להספיק להרוג, לנקום ולהרוס כמה שיותר. כדי שכל העולם יבין מה קורה למי שמתעסק עם עמ"י. סיפר לי שבהתחלה אמר לעצמו שהוא יספור כמה הוא הרג, וכשהגיע לשלושים הפסיק לספור.. היה לו ברור שהמלחמה היא למען 'הסיפור הגדול' שלנו, ולכן גם שלח הקלטה שלו שבה אמר: "אני אברהם בן פנחס מספר אישי 8626693 מבקש שאם חוטפים אותי או את הגופה שלי, לא לשחרר שום מחבל בעד זה ולא להפסיק את המלחמה בשום אופן בשביל לשחרר אותי".

יש עוד כ"כ הרבה מה לספר.

אברהם.

חיית על קידוש ה, והיית מלא בתורה, הומור, ציניות ואידיאלים. היית קורא לציניות שלך ציניות בונה. ידעת להעיר ולכוון לדברים שנכון לעשות ולא פחדת להעביר ביקורת כדי לעזור לתקן. ידעת לתת מחמאות ולפרגן על דברים טובים, אבל כשהייתי מנסה לפרגן לך היית דוחה את הפרגון ומסביר במיליון הסברים למה זה בכלל לא נכון. ידעת תמיד לשמוח בשמחת החבר ולהיות שותף בצער. נתגעגע לאמת הבלתי מתפשרת שלך שלא מוותרת לא לעצמך ולא לאף אחד אחר.

תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים.

אוהב ומתגעגע, שמואל.