דרכו של לוח השנה שמזמן קבועות את חנוכה לפתחו של צום עשרה בטבת.
הלוח מקדים את מחדשי בית המקדש השני לתחילת חורבן הבית הראשון, ואגב כך מצמיד יחדיו הרהורי גאולה וחורבן. נלך גם אנו בדרכו זו של הלוח.
בחנוכה שנת תשס"ו, מורי הרב יהודה עמיטל ז"ל, ראש ישיבת הר עציון שבאלון שבות, נשא דברים במסיבה המסורתית שבחדר האוכל של הישיבה.
הדברים שנשא לא היו חדשים. כדרכו בקודש חזר הרב על השקפת עולמו בזמנים שונים ומזוויות שונות.
הפעם בחר הרב לעמוד על שתי נקודות, שתיהן קשורות למלכות בית חשמונאי.
האחת, אימוץ גישתו של הרמב"ם הרואה חשיבות גדולה במלכות ישראל של בית שני, למרות חסרונותיה הידועים וסופה העגום.
השנייה, הנובעת מן הראשונה, היא ההבנה העמוקה שבהתניית יציבות המלכות, זו של אז וזו של היום.
אף אחד לא תוקע לידינו שגאולתנו נצחית. אחיזתנו בארץ מותנית במעשינו עליה, כמאמר הנביאים כולם. ואכן, מלכות בית חשמונאי לא הייתה, וכנראה שגם מעולם לא כוונה להיות, מלכות בית דוד האחרונה. הייתה אשר הייתה תודעתם של החשמונאים ובני בריתם במרידתם בסלאוקים ולאחריה בחיזור אחרי הכוח הרומאי העולה, תודעת משיחיות לא הייתה מרכזית בה. ואכן, בית חשמונאי עצמו התפורר לרסיסים בתהליך ארוך שבסופו, לאחר מעט יותר מ־200 שנה, החריב טיטוס את בית מקדשנו והגלה אותנו מעל אדמתנו.
עמדתו של הרב עמיטל עומדת, כפי שהוא עצמו מציין, בניגוד גמור לזו של הרב צבי יהודה קוק ז"ל, הקובעת בביטחון שגלֹה לא יגלה ישראל בשלישית. הרב עמיטל נהג לומר תדיר שהוא ראה עולם בנוי, עולם חרב ועולם בנוי. כיליד הונגריה, הוא עבר בצעירותו את השואה שאת מוראה נשא עימו עד סוף ימיו. כאחד שראה את הגרוע מכול שנעשה לו ולעמו, לא היה מסוגל לשאת את הרעיון של נצחיות הגאולה שחווה, אחרי חורבן קהילות אירופה, עולם חרב ועולם בנוי. הרע מכול התרחש, ויכול לקרות שוב.
לא רק שמבחינה רעיונית תואם הדבר את רוח הנביאים, אלא שגם מבחינה מעשית, המודעות לשבריריותה של שיבת ציון האחרונה נכונה. כשיודעים שניתן ליפול מהשביל המתפתל במעלה הצוק ולהתדרדר לאבדון, הולכים במשנה זהירות. וסהדי במרומים שאנו עולים במעלה ההר כשלעיתים קרובות תהום לרגלינו.
וכאן לנקודה הראשונה של הרב עמיטל, ראיית גאולתנו כבניין הבית השני. מובן הוא שמפחיד להטיל על כתפי מדינת ישראל הצרות את מלוא כובדה של מלכות דוד ובנו מלך המשיח. שהרי מה רב המרחק שלה מן האידיאל המצופה מהמלכות. ולא זו אף זו, כישלון המדינה שאמונת נצחיות הגאולה מאחוריה, יכול להעמיד בסכנה קיומית את בניה לדורות קדימה. ועיינו ערך למשל משבר השבתאות, או בימינו כישלון המאבק על גוש קטיף ("היה לא יהיה").
אך ההסתפקות במציאות של בית שני, על חלקיותו ומחלוקותיו, מובילה בהכרח לבינוניות לא רק בבניין התחנה הסופית אלא גם בדרך אליה - בהתנהלות היומיום. פירושה למשל קבלת המחלוקות והכיתתיות שבעם (נאום השבטים הידוע) כנתון שלא משתנה. והגרוע יותר הוא שכאשר המציאות משתנה לנגד עינינו ופותחת נתיב לקומה עליונה יותר מזו שייחלנו אליה, עיוורות הן מלראות את ההזדמנות לשינוי. המתכון הבטוח ביותר לחיים בינוניים, במישור הלאומי כבאישי, הוא הצבתה של הבינוניות כרף מקסימום. התפילה לבית מקדש כשאבן השתייה שבמרכזו עירומה והלוחות אינם, היא עצמה תחסום את ההזדמנות להכנסת ארון ברית ה' למקדשו.
את שתי ההשקפות, זו של הרב עמיטל וזו של הרב צבי יהודה, ניתן וצריך לשלב. את השאיפה המשיחית לגדלות של משיח בן דוד ומלכות יהודה מחד, ואת הידיעה שזו אינה מובטחת לנו ותלויה במעשינו מאידך. לשאוף הכי גבוה שאפשר ולהתנהל בדרך במלוא הזהירות והעדינות. הסתכלות זו אפיינה את הגותו ושיריו של גדול משוררי ישראל המודרנית אורי צבי גרינברג. אצ"ג מייחל למשיח אמת ולגאולת ישראל, בד בבד עם הזהרותיו מפני החמצת ההזדמנות לביאתו. את המשא "רקב לבית ישראל" שבספר הקטרוג והאמונה כתב אצ"ג ביום ב', י"ב תשרי תרצ"ז – שנה לפני ליל הבדולח ופחות משנתיים לפני תחילתה של מלחמת העולם השנייה. שתי האפשרויות המוצגות בו הן חושך ואור. החושך, הכישלון, הם היד האחת. האור, ההזדמנות, הם היד השנייה.
עשרה בטבת הוא יום תחילת מצור נבוכדנצר על ירושלים בשנת 588 לפני הספירה. הוא גם נקבע כיום הקדיש הכללי לזכרם של חללי השואה. הצמדת האסונות, מעין האלפא והאומגה של צרותינו, מבהירה ומחדדת את הכפילות: אחרי השואה האחרונה אין לנו אלא לחלום בגדול על בית המקדש ועל ארון הברית. מלכות בית שלישי. אבל השואה גם מרחפת ומטילה צל אזהרה כבד, אין לנו הבטחה שלא ניפול שוב. הכישלון וההזדמנות עומדים שניהם לפתחנו ותלויים בנו, כמשפטו המסכם והבוטה של אצ"ג: "משפטנו: לשררה, לעוצמה – כמלכות בית דוד, או לתופת קלונים: למלכות ערבית".
הכותב הוא חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי