ההסכמה שהניחו אתמול שרי המשפטים והחוץ, המייצגת בעצם קו של פשרה שהובילו שני אבות שכולים אמיצים, יזהר שי ודדי שמחי, אולי לא מייצרת עדיין איזה מצב אידיאלי מבחינה חוקתית.
היא לא סוף פסוק (בקושי פסיק בתחילה) לתהליך הרפורמה הנדרשת במערכת המשפט, ואפילו ההתחלה הזו עדיין נדרשת לעבור בחקיקה ובועדות ואולי גם להתמודד עם ניסיונות להחיות את מחאת בלפור לגווניה.
בהשלכות המשפטיות של ההצעה עוד ידונו באריכות. בתמצית אפשר לומר שהשלב הראשון מתמקד בהליך מינוי השופטים, ועיקרו שני הישגים לימין: האחד, נטרול לשכת עורכי הדין מהוועדה, צעד מתבקש שהיה צריך להיעשות מזמן. השני, העובדה שבכל מצב ידרוש מינוי של שופט לעליון גם את הסכמת האופוזיציה, מבטיחה שגם במקרה שהימין יידחק איכשהו לאופוזיציה, לא יוכל השמאל בשילוב השופטים לפעול בדורסנות שהייתה מתאפשרת לו במצב הנוכחי.
בשלב השני יידרשו השניים לגבש באופן מדויק יותר את הצעתם לגבי מבנה חוק יסוד החקיקה, כולל ההגדרות המדויקות והתהליך לחקיקת חוק יסוד, המגבלות שיוטלו על ביקורת שיפוטית של חוקים רגילים בפרט ועל ביקורת חוקי יסוד בכלל, וגם חוק שאין לזלזל בו – המשכיות החקיקה לחוק שהתחיל סער לקדם בזמנו, חוק יסוד זכויות נאשמים, אקטואלי במיוחד בימים אלו של פרשת פלדשטיין והנגד.
אבל יש להצעה הזו גם שתי משמעויות פוליטיות חשובות במיוחד, אחת לכל אחד מיוזמיה: המשמעות המצומצמת יותר היא כלפי שר החוץ. זה לא סוד שמצביעים רבים בימין עדיין נוטרים לסער טינה, הם רואים בו ובאלקין מי שהיו אחראים להקמת ממשלת בנט-לפיד בזמנו. רבים אחרים כבר סלחו לו אחרי המעבר האמיץ שעשה בחודשים האחרונים מזרועות האופוזיציה המפלגת כדי לחזק את הקואליציה בזמן מלחמה, אחרים זוכרים לו לטובה את העמידה על שורה של עקרונות גם בהיותו חלק מהמחנה האופוזיציוני.
את הפלומבה, חותמת הכשרות הסופית, זו שתרגיע את כל החוששים ותמצב מחדש את סער כאחד ממנהיגי מחנה הימין, יכולה ההסכמה הזו להשיג. הרפורמה המשפטית, שהפכה לסמל המאבק בין המחנות ולדרישה המינימלית של מצביעי הימין כדי שהקול שלהם בקלפי יישמע גם בניהול המדינה, היא אולי התזכורת הכי כואבת לאותם מצביעים, שרואים את ממשלת הימין מלא מלא מוציאה כבר חצי מתקופת כהונתה ולא מצליחה לקדם כמעט כלום בנושא הזה.
אם סער יירשם כמי שפתר את הפלונטר ומצא את המסלול הנכון להעביר רפורמה שכזו, גם אם בחלקים קטנים, בתהליך אבולוציוני עדין, הוא ייזכר כמי ששינה סדרי עולם לטובה וסייע לאזן מחדש את מעמדן של הרשויות ולייצב את הדמוקרטיה בישראל.
בעוד אצל סער מדובר בצעד הסברתי ותדמיתי קטן יחסית, אצל לוין מדובר בצעד גדול, כמעט תחיית המתים. שר המשפטים היה זה שנפגע יותר מכל מקבורתה של הרפורמה לפני שנה וחצי, מעמדו הידרדר ותדמיתו הייתה בשפל (וזאת גם אם נתעלם מהניסיונות האכזריים והמעוותים של גורמים בשמאל להדביק ליוזמת הרפורמה את טבח השביעי לעשירי). תקומתה של הרפורמה היא גם תקומתו של לוין האיש.
כן, זה אולי ייעשה הפעם טיפין טיפין, עם פחות הצהרות ויותר מהלכים פרלמנטריים שקטים. אולי נידרש למעט ויתורים בדרך, אבל בסוף, אם עד תום הקדנציה הנוכחית יתרחש שינוי משמעותי שימנע משופטי בג"ץ לפסול חוקים בסיטונאות, שישנה את מבנה ואופן בחירת השופטים בישראל, שיחליש את מעמדה הדיקטטורי של היועמ"שית ושיוסיף משקל לנבחרי הציבור ולממשלה, אזי יתווסף גם משקל לשמו של לוין ולמעמדו, הן בתוככי הליכוד והן במחנה הימין כולו.