במפגש בין יעקב ליוסף נאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית מח, ג). ה'מאור ושמש' שואל: מדוע יעקב מזכיר את לוז ולא את בית אל, כפי שנזכר במקומות אחרים? מכאן שהמילה "לוז" טומנת בחובה משמעות מיוחדת.
המאור ושמש מבאר את הפסוק "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו): אנו נדרשים להתבונן בכל דבר בעולם ולשאול – מי ברא את זה? כל מה שאנו רואים בעולם הוא רק התגלות חלקית, ניצוץ קטן מן המקור האלוקי הגדול לאין ערוך.
העולם דומה לגלובוס: ערים קטנות אינן מסומנות, ערים גדולות מופיעות כנקודות, אך גודלן האמיתי עצום בהרבה. כך גם העולם שאנו רואים – הוא רק תמצית זעירה ביחס למציאות האלוקית שהיא "גבוה מעל גבוה".
עלינו לחבר כל דבר שאנו פוגשים למקורו העליון. כאשר הדברים מחוברים למקורם, גם ההנאות הקטנות מקבלות משמעות עמוקה, והרגשות גדלים ומתעצמים. זוהי הדרך להפוך את העולם הגשמי לחלק מהעולם הרוחני.
בפסוק "מי ברא אלה" נרמז שם אלוקים – המילים "מי" ו"אלה" יחד משלימים לשם אלקים. כשאדם רואה את הבורא בכל דבר, הוא מגלה את שם אלוקים במציאות. יעקב, במפגש עם בני יוסף, שואל: "מי אלה"? במבט ראשון, הוא מבחין בניתוק בין החיצוניות – תלבושות מצריות – למקור. אבל יוסף עונה לו: "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" (בראשית מח, ט), ומדגיש שהפנימיות שלהם מחוברת למקור האלוקי. יעקב מבין זאת ומברך את אפרים ומנשה.
עצם הלוז היא דוגמה לחיבור הזה. חז"ל מלמדים שהיא העצם היחידה בגוף שאינה מתפוררת לאחר המוות, והיא המקור שממנו ייבנה האדם בתחיית המתים. עצם זו, הניזונה מסעודת מלווה מלכה, מסמלת את החיבור לשורש, למקור שממנו הכול נובע.
יעקב אבינו מזכיר את לוז דווקא כי היא סמל לשורשיות, נצחיות וחיבור להופעה האלוקית בעולם. יעקב אבינו שייך לבית אל, שייך ללוז, המייצגת את החיבור העמוק לשורש ולמקור האלוקי.