מזה עשרים שנה עוסקת אתיה דן בהעצמתם של בני נוער שנפלטו ממסגרות החינוך לרחוב, דרך עמותת 'מניפה' אותה הקימה. בראיון לערוץ 7 היא מספרת על ההחלטה לנטוש את הדוקטורט שלה לטובת הנוער שתעצומותיו מתגלים.

"עברתי לגור ברחוב עם הנוער בכל יום חמישי ואמרתי לעצמי 'אתיה, תלמדי לשתוק ולהקשיב לנוער. הם יודעים את התשובות'. זה הפך לאירוע קבוע בכל יום חמישי במשך ארבע שנים. במהלך השנים האלה ילדתי את אהרון שהיום הוא בן 18 ואת עמיחי שהיום הוא בן 17, אבל כשישבתי שם בעיר גיליתי יהלומים לא מלוטשים רק בגלל משהו, ומאוד סיקרן אותי מה זה. האם הבעיה היא במשפחה, במערכת, במסגרת, אולי במשהו אורגני שקורה לילד עצמו...".

אתיה למדה את התחום בעקבות השאלות שעלו לה בימיה ברחוב והיא החלה ללמוד את הנושא לעומקו. בהמשך הגיע הגירוש מגוש קטיף ומשפחתה של אתיה עברה להתגורר בנווה דקלים, שם עבדה עם ילדים שעברו אירועים קשים וטראומטיים של שכול ופגיעות קשות. זאת במקביל לעבודה בתיכונים ובבתי ספר מקיפים "וגיליתי שזה נמצא בכל מקום, אותם קשיים, אבל צריך להתאים לכל ילד את הצרכים שלו".

הגירוש הותיר ילדים רבים ללא בית ולעיתים גם ללא הורים, וגם ירי הפצמ"רים לאלפיהם הותיר בהם צלקות. "אני רואה מולי נערה אחת, שעד היום אנחנו בקשר, שמצאה את עצמה בלי אימא, בלי אח ובלי בית, ואחרי שהיא ניסתה גם סמים נותרה ללא עוגנים והיה צריך תהליך איתה. הפינוי מגוש קטיף גרם להרבה קשיים שעד היום לא עמדו עליהם", היא אומרת.

את העבודה שלה ב'מניפה' מגדירה אתיה כתשוקה למשהו נוסף. להערכתה עברו תחת ידיה כחמישים אלף ילדים ובני נוער מאז ראשית הדרך, כאשר ההבנה הייתה שנכון לעבור לסיוע גם להורים מאחר והמצוקות מתגלות ומשפיעות כבר בגילאים נמוכים. בהמשך עברה לליווי של חיילים. "אנחנו מצמידים מנטור לחייל שיש לו קשיים לאורך הגיוס", היא מספרת ומתארת מקרה של לוחם פצוע, שחר, שמלווה חייל חרדי. "יש לנו כבר אלפי חיילים שכאלה, חלקם בני מנשה, חלקם מהמגזר החרדי, חלקם שקשה להם כלכלית או מסיבה אחרת".

"הסיפור של 'מניפה' התחיל כתופעה שהלכה וגדלה. מדובר במאות אלפים שלא לומדים ומתוכם מאה אלף מנותקים ונושרים גלויים ועל כל אחד כזה יש עוד שניים שהם אולי שקופים בתוך המוסד, אבל הם חסרי תפקוד", היא אומרת ומעריכה שהדברים כרוכים במספר גורמים שחוברים יחד, גם המערכת, גם המשפחה וגם הקושי האישי. לעיתים אירוע של הטרדה, התעללות, פיגוע וכיוצא באלה גורם לילד או נער לעבור להתנהגות הרסנית, והדברים מעמיקים אל תוך הנפש בדיכאון ותופעות דומות, וכדי למנוע את ההשלכות הללו נבנתה תכנית מניעה הוליסטית שמבקשת להתמודד עם כלל הקשיים ומעניקה להם פתרונות.

אתיה מספרת על אמירה שאותה היא חוזרת ומשמיעה בפני הורים המבקשים את עזרתה. לא לחפש את האשם, אלא להבין שתפקידם כהורים הוא להיות הפתרון ולשם כך עליהם להתמלא בכוחות ואמונה בעצמם וביכולותיהם. שאיפתה שלה היא שהילד לא ייצא מהמשפחה אלא יבין שזהו המקום הטוב לו לצמוח ולגדול, גם אם הוא בוחר בכיוונים שונים.

"אני מאמינה שלפני שרצים למטפל צריך לחנך לטיפול" חולקת אתיה תובנה נוספת ומתייחסת ליכולת ללמוד ולהטמיע תיקון מידות עוד לפני שהפגיעה הופכת לבעיה עמוקה וכמעט בלתי הפיכה. "זו אחריות של משרד החינוך ללמד לא רק מתמטיקה אלא גם חוסן. תלמיד צריך ארגז כלים ומורה צריך ארגז כדי לעזור לתלמיד".

דרך המפגש עם יוסף, הצלם באולפן ערוץ 7, אותו הכירה בעבר, מספרת אתיה על דרכי ההתמודדות והעזרה לנוער גבעות המבקש להתנתק מהמערכת ואף כועס עליה, לא פעם בצדק. לשם כך הוקם צוות 'מניפה' ייחודי המלווה נוער גבעות שקשור אליו ואינו יכול בלעדיו.

אתיה מספרת על מיזם 'חלום אישי' להעצמת חוזקות של חיילים ומפונים לאורך המלחמה. צוות מטעם העמותה מגיע אל החיילים והמפונים על מנת לחזק בהם את היכולות והעוצמות המובילות אותם, גם אם חוו טראומות וקושי אישי בעקבות האירועים, בין אם בשדה הקרב ובין אם לאחר מכן או בשדה האזרחי. כל חייל יוצא ממשאית העמותה עם תעודת החוזקות והעוצמות שזוהו אצלו מתוך האירוע הטראומטי שעבר.

הסדנה, היא אומרת, מבקשת לייצר איבחון מחדש המדגיש את העוצמות במקום להתמקד בחולשות ובצורך לקבל הקלות והתאמות כאלה ואחרות, ומתוך זיהוי העוצמה למקסם אותה. "אנחנו לא מעצבים את הילד. יש באדם תכונות ואי אפשר לנסר אותם ולעצב אותו, אלא להצמיח אותו עם כל המורכבות שיש בו, ובנוסף להביא טיפול למי שצריך".

כשהיא מתייחסת למכלול ומגוון התכניות והמיזמים של 'מניפה' וצוות שעובד במסירות עצומה, מתמקדת אתיה ומדגישה כי "בסוף, הסיפור הוא ילד אחד, ולא ארגון ענק והרבה פעילות. בסוף אני רואה מולי ילד אחד שבו צריך להשקיע את המיטב".