טקס קבורה למכונית. אם אתה אדם נוסטלגי, הפרידה מחפצים עלולה להיות קשה. לפעמים יהיה קשה להיפרד אפילו מרכב.
משפחה אחת מהודו, נוסטלגית במיוחד, החליטה להיפרד מהמכונית שלה בטקס קבורה מסורתי, כאות תודה על הסיוע שהעניקה להם במשך עשרים שנה.
בטקס הקבורה של המכונית השתתפו יותר מאלף איש שצפו במכונית העטורה בקישוטים ובשרשראות לכבוד האירוע, מורדת אחר כבוד אל הקבר הגדול שהוכן בשבילה בעומק האדמה.
אני מודה על כך שהרכב שלנו שכור, כך שאחרי שנתיים הוא חוזר לליסינג בלי רגשי נוסטלגיה.
טקס קבורה דומה התרחש לפני כמה שנים כאשר המיליונר הברזילאי סקרפה הודיע ברשתות החברתיות כי הוא עומד לקבור את מכונית היוקרה שלו כדי שיוכל להשתמש בה בעולם הבא לאחר מותו. הפוסט חולל סערה, ולאחריו חשף המיליונר כי הוא פרסם את הדברים כדי לעורר מודעות לחשיבות תרומת איברים. לדידו, אם קבורה של רכב היא אכן אבסורדית, אז לקבור איברים יקרי ערך שיכולים להציל חיים רבים - זה עוד יותר אבסורדי.
היכונו לרכב האוטונומי. בקרוב ניפרד כולנו מהמכוניות שלנו. המכונית האוטונומית צפויה להפוך לחלק מחיינו, כך שגם אחרי תורנות לילה מתישה יוכל מתמחה צעיר להגיע הביתה בבטיחות במכוניתו הפרטית. המכונית האוטונומית מצוידת בחיישנים חדישים, שרק חלקם קיימים היום במכוניות רגילות, והנסיעה תהיה מהירה ובטיחותית יותר, זולה וזמינה יותר ותחסוך לנו זמן יקר.
אומנם בגלל הצורך ברגולציה התהליך מתעכב, כי הגורמים בשרשרת האישורים רוצים לוודא שאם תהיה תקלה בתפעול המכוניות הללו תהיה לכך כתובת מתאימה. צריך גם להוכיח בביטחון שהמכונית האוטונומית אכן תביא לשיעור תאונות נמוך בהשוואה למכוניות עם נהג אנושי, ונראה שיידרש זמן רב כדי להוכיח זאת. אבל גם אם העניין יידחה קצת, אין ספק שבעוד כמה שנים יהיו בכל רחוב ובכל כביש מכוניות אוטונומיות, שתחלפנה את המכוניות הרגילות, כמו שהרכב הממונע דחק את הסוסים לשוליים. המהפכות הטכנולוגיות הללו, מבוססות הבינה המלאכותית, צפויות לשבור שיאים.
לא עובר מסך. והנה מקרה מרגש ואקטואלי שפורסם לאחרונה, המערב את טכנולוגיית הבינה מלאכותית. לפני כשנתיים הודיע השדרן הוותיק משה נוסבאום שאובחנה אצלו מחלת ניוון שרירים קשה, ALS, והיא גורמת לו לקושי בתנועה ובדיבור ומצבו הולך ומידרדר. כעבור זמן הוא הפסיק לשדר בטלוויזיה בגלל חוסר היכולת לדבר באופן ברור. אני הצטערתי על כך שהוא הפסיק לשדר, כאישה וכרופאה. ההופעה שלו עם מגבלת הדיבור הייתה בעיניי שיעור בשבילנו בהכלה של אתגרים גופניים למיניהם, שמופיעים אצל האחר. בריאיון שנערך עימו נשאל נוסבאום בין השאר האם ישקול לגרום לעצמו המתת חסד מוקדמת אם מצבו הרפואי ימשיך להידרדר, והוא ענה: "עכשיו אני קולט בפעם הראשונה שגם אני עושה משהו למען אותו ציבור של בעלי מוגבלויות, וזה כבוד גדול לי. אני מבין ומרגיש בתגובות שאני מקבל ביום־יום את החשיבות של ההופעה שלי על המסך הקטן. אישה בשוק שפגשתי אמרה לי שבזכותי אבא שלה החולה אמר לה שהוא יילחם על חייו עד הסוף. אני שמח שאני נותן תקווה לאחרים, זה מוסיף כוח למאבק שלי".
אבל כנראה שהתקשורת לא הפנימה זאת, ובשבילה דמות שאינה קרובה למושלמת לא תעבור מסך. וכך מופיע נוסבאום בימים אלו כאשר הוא נראה בריא ומדבר באופן רהוט, ממש כמו פעם. כיצד זה קרה? בעזרת בינה מלאכותית. דמותו משודרת בשידור חי בעזרת הולוגרמה מבוססת AI שמאזנת ומשפרת את תמונתו לעיני הצופים, וגם הדיבור שלו מגיע לאוזניהם כשהוא משופר.
אני חושבת שיש פה מסר בעייתי מאוד. האם כולנו חייבים להיות מושלמים בגוף ובמראה, כדי להיות ראויים להופיע על המסך ולהעביר את המסרים שלנו? בכל דיון אתי על איכות חייהם של נכים או על המתת חסד או על הפלת עובר במעי אימו, בשני קצוות החיים, אני נזכרת ברחמים מלמד ז"ל, שסבל מאותה מחלה, ALS, וחי שנים רבות במצב שבו הוא מחובר למכונת הנשמה, מוזן מלאכותית, ויכול להניע רק עפעף אחד בכל גופו. ועם כל זה, הוא היה מלא בחיות. לא הייתה דמות כמוהו שהראתה לעיני כול שערך החיים הוא ממש אין־סופי.
סיפורו של נר שבת. הדיון הזה רלוונטי לא רק בשאלות של סוף החיים. ישנן שאלות בנושא איכות החיים שעולות בנקודת תחילת החיים, שבה עוסק מקצוע המיילדות. הרי ניתן היום להתבונן בעובר בעזרת בדיקת על־קול (אולטרסאונד), ולאתר מומים קלים יחסית כמו מום זעיר בגפה של העובר או הרחבה קלה של אגן הכליה שלו. מקובל אז לערב את ההורים לעתיד ולעיתים גם לעודד אותם לשקול את המשך ההיריון, בהנחה שהעובר בוודאי יחיה חיים אומללים. לטענה הזאת יש שם משפטי, "הולדה בעוולה", כאילו מי שמונע את סיום חייו של העובר המסכן הזה גורם לו עוול בכך שהוא זכה לחיים. אבל אין לנו זכות לקבוע מהי איכות חייו של האחר ולמה הוא זכאי. ובוודאי שחשוב להדגיש זאת כאשר נוספו כל כך הרבה פצועים, גיבורי מלחמה, עם אתגרים גופניים, בולטים לעין וכמוסים.
הפצועים הללו הם חלק מציבור שבשבילו איכות החיים היא נתינה לעם ישראל, חיים שהיומיום שלהם גדוש באיכות שקשה לא להתפעם ממנה. והנה סיפור קטן שסיפרה לי אחת מהמטופלות שלי, שגרה ביישוב בבנימין. בשבת שעברה היא שכחה לצערה להדליק נרות שבת, וזכרה שעל פי המנהג היא צריכה להדליק כל חייה נר נוסף בגלל השכחה הזאת.
היא ניגשה עם השאלה לרב היישוב. הרב שאל למה לא הספיקה להדליק את הנרות בזמן, והיא ענתה: "בעלי מפקד פלוגה במילואים באזור עזה כבר חודשים רבים וכמעט לא היה בבית, והוא אמר שיגיע השבת הביתה. ארגנתי את הבית ואת הילדים, ושעה לפני שבת הוא הודיע שיש פעילות דחופה והוא לא יוכל להגיע. דיברנו כמה דקות, והוא בירך אותי ואת הילדים. לקח לי כמה דקות להתאושש, ואחר כך פניתי לסדר את הדברים האחרונים כשאני עצובה ומאוכזבת. כשבאתי להדליק נרות, ראיתי לצערי בחלון את השמש שוקעת". אמר לה הרב: "את פטורה לחלוטין מהדלקת נר נוסף. אבל אולי כדי להזכיר את הגבורה שלך בתקופה הזאת, איך ששמרת על הבית ועל הילדים ועל הרוח של ביתך ושל בעלך, תדליקי נר נוסף אבל לכבודך, לא כקנס על שכחה. לא זה המקרה", אמר לה הרב, ובעיניו נצצה דמעה.
לתגובות: chanakatan@gmail.com