בישראל של ימינו, מסגרות חינוך לילדים מגיל לידה עד שלוש הן לא פחות מחיוניות להורים ולחברה כולה. מדובר בגיל הרך, שלב קריטי בעיצוב האישיות, הקניית הביטחון והיכולת החברתית של הילדים.
אלא שבמציאות הכלכלית המאתגרת ובצל האיומים על תקציבים עתידיים כמו תקציב המדינה 2025, יש צורך דחוף לשים את הסוגייה הזו בראש סדר העדיפויות של המדינה.
מדוע מסגרות איכותיות בגיל הרך הן הכרחיות?
מחקרים מראים שוב ושוב כי השנים הראשונות לחייו של הפעוט הן המכריעות ביותר להתפתחותו הרגשית, הקוגניטיבית והחברתית. מסגרות איכותיות ובטוחות בגיל זה מספקות סביבה מגרה, חמה ותומכת, שבה הילד יכול לפתח מיומנויות בסיסיות תוך כדי שהוא מקבל את הכלים להתמודד עם אתגרי החיים.
מעבר לכך, מסגרות כאלו משמשות עוגן להורים, במיוחד לאימהות, המבקשות לחזור לשוק העבודה ולהשיג יציבות כלכלית ומשפחתית.
בזמן מלחמה כמו התקופה שבה אנו נמצאים, מסגרות איכותיות ובטוחות הן צורך קריטי לא רק עבור הילדים, אלא גם עבור ההורים. רק כאשר הורים יודעים שילדיהם נמצאים במקום טוב, בטוח ומטפח, הם יכולים לצאת לעבוד, לתרום לכלכלה ואפילו להילחם כשהשקט הנפשי שלהם נשמר. השקעה בגיל הרך בתקופה זו אינה רק חינוכית – היא ביטחונית וחברתית.
הנתונים המדאיגים על קיצוצי תקציב הגיל הרך
למרות ההכרה הרחבה בחשיבות החינוך בגיל הרך, הבטחה של ראש הממשלה בקמפיין הבחירות לחינוך חינם מגיל לידה, הצהרות על חשיבות הנושא משר החינוך, התקציב הקרוב כולל קיצוצים חמורים בתחום:
- הסעיף בתקציב של משרד החינוך, המתקצב את הגיל הרך , מציג ירידה חדה בסכומים לאורך השנתיים האחרונות:
- תקציב 2024 193,962,000 :₪
- 2024 המעודכן 1 (פברואר): 184,264,000 ₪ (קיצוץ של 9,698,000 ₪)
- 2024 המעודכן: 2 183,536,000 ₪ (קיצוץ נוסף של 728,000 ₪)
- תקציב 2025: 60,753,000 ₪ (קיצוץ עצום של 122,783,000 ₪ בהשוואה לתקציב המעודכן השני לשנת 2024).
המשמעות היא שהמשאב הקריטי ביותר, המיועד להשקעה בילדים בגיל הרך, מצטמצם באופן דרמטי – וזאת למרות החשיבות המכרעת של מסגרות איכותיות עבור ההתפתחות האישית והחברתית של הילדים.
חינוך כעוגן חברתי-כלכלי
מדינה שרוצה לקיים את עצמה, במיוחד בזמני משבר ומלחמה, צריכה להשקיע בראש ובראשונה באלו שמהווים את עתידה: הילדים. הגיל הרך הוא עוגן משמעותי למשפחות ולחברה, שכן הוא מאפשר למשפחות לפעול בשוק העבודה, לשרת בצבא ולשקם את כלכלת המדינה.
מעבר לכך, מסגרות הגיל הרך הן הכלי המרכזי לשיקום חברתי במדינה שמתמודדת עם משברים. ילדים שמקבלים חינוך איכותי בשנים הקריטיות לחייהם גדלים להיות מבוגרים חזקים, יציבים ותורמים לחברה. מדינה שרואה את העתיד שלה לנגד עיניה מבינה שזכותם של הילדים לחינוך איכותי ובטוח היא חובתנו האזרחית.
המהלך הפופוליסטי של חוק המצלמות והשפעתו על המחסור באנשי צוות
לצד הקיצוצים הדרמטיים בגיל הרך, אושר לאחרונה תיקון לחוק המצלמות במסגרות לפעוטות. מדובר בחוק שהוצג כפתרון לשמירה על בטיחות הילדים, אך בפועל מדובר במהלך פופוליסטי. בעוד החוק אינו כרוך בעלות תקציבית משמעותית, הוא לא מטפל בבעיות הבסיסיות של התחום: מחסור באנשי מקצוע, היעדר תנאים הולמים למטפלות והכשרות מקצועיות.
למעשה, החלת חוק המצלמות הביאה להשלכות חמורות נוספות – יותר ויותר מטפלות בוחרות לעזוב את התחום. במקום להתמודד עם המחסור הקיים באנשי צוות, החוק יוצר עומס רגשי נוסף על מטפלות רבות שמרגישות תחת מעקב מתמיד. המטפלות, שחלקן כבר מתמודדות עם תנאי שכר ועבודה בלתי הולמים, חשות שחוק זה מטיל בהן ספק מקצועי במקום להציע להן תמיכה או תמריצים להישאר בתחום. התוצאה היא מגמה של "בריחת מטפלות" מהתחום, שמעמיקה את המשבר ומובילה למחסור חמור אף יותר במסגרות איכותיות לילדים. המצלמות אינן תחליף להשקעה אמיתית בהכשרה, תנאי העסקה ופיקוח מקצועי, ועלולות להחמיר את הבעיה שאותה הן מתיימרות לפתור.
על המדינה להכיר בכך שחינוך איכותי בגיל הרך מתחיל באנשים שמובילים אותו. במקום לקדם חוקים פופוליסטיים, יש להתמקד בפתרונות שיבנו מערכת אמינה, בטוחה ומקצועית לאורך זמן.
הכל עניין של חלוקת עוגה:
כשהמשאבים מוגבלים והציבור נמצא בעיצומו של משבר כלכלי וביטחוני, הגיע הזמן לשאול: מה באמת חשוב למדינה? במקום לבזבז כספים על משרדים מיותרים שהוקמו אך ורק למען האינטרסים הפוליטיים, צריך לשים את הילדים בראש סדר העדיפויות. עם הקמת הממשלה נוספו 10 משרדים מיותרים — כל אחד מהם טומן בחובו עלויות נוספות של משכורות, לשכות ומבנים. כל שקל שנשפך שם הוא שקל שמחסיר מהעתיד של הילדים שלנו.
הייתם מצפים שהכספים הקואליציוניים, שהולכים ומגיעים לשיאים בלתי הגיוניים של 5.4 מיליארד שקל ב־2025, יושקעו במה שבאמת חשוב: עתידם של הילדים. במקום זאת, הקיצוצים הגדולים בתקציב הגיל הרך פוגעים בעתידם של כל ילד וילדה במדינה. תחום החינוך בגיל הרך זקוק להגדלה מיידית של לפחות 300 מיליון שקל בשנה, במקום הקיצוצים האכזריים שמטילים עליו. הכסף לא גדל, ואי אפשר להגדיל את תקציב המדינה? אז תפסיקו לבזבז אותו על משרדים שאין להם שום ערך אמיתי לציבור. תחום החינוך לגיל הרך הוא המנוע שמזין את החברה כולה, ומכאן על המדינה למקד את המשאבים בו.
הגיע הזמן להפסיק לחלק את התקציב לפי הסכמים קואליציוניים ולמשרדים חסרי תועלת תוך כדי מלחמה, ולחשוב סוף סוף על עתיד ילדינו. איך אנחנו מצדיקים את הקצאת המשאבים למשרדים שלא מקדמים את טובת הציבור בזמן שאנחנו מצויים בעיצומו של משבר ביטחוני וכלכלי?
לדוגמא, תקציב משרד ההתיישבות בראשות אורית סטרוק (הציונות הדתית) עומד על 123 מיליון שקל. אבל איך יתיישבו תושבים בשטחים חדשים כשהם לא יכולים לשוב לביתם? האם זה הזמן לקדם יישובים חדשים מחוץ ובתוך הגבולות, כשישנם אזרחים שעדיין לא יכולים לחזור לבתיהם בצפון ובדרום הארץ? האם התקציב הזה יגייס אותנו לשוב לשטח שלנו, או שיבזבז את המשאבים למען הסכמים פוליטיים חסרי ערך?
ודוגמא נוספת היא תקציב השר לשיתוף פעולה אזורי דוד אמסלם (ליכוד), שעומד על 43 מיליון שקל. הרי מהו תפקידם של המשרדים בממשלה אם לא לשתף פעולה אחד עם השני, ולהתנהל בשיתוף פעולה עם השטח בהתאם לצורכי המדינה? אז למה צריך משרד נוסף שיבצע את העבודה הזאת, בעוד שאר המשרדים עושים בדיוק את אותו הדבר? תקציב המדינה הוא אחד רק חלוקת העוגה משתנה, ולכן עלינו למקד אותו במה שחשוב באמת — העתיד של ילדינו שהם השיקום של המדינה.
מה צריך לעשות? השקעה במקום קיצוצים
- הגדלת התקציב: להפוך את המגמה מקיצוץ לתוספת משמעותית של 300 מיליון לפחות, שתאפשר שיפור אמיתי של איכות המסגרות והבטחת נגישותן לכלל האוכלוסייה.
- הכשרת אנשי צוות מקצועיים: השקעה באנשי מקצוע מיומנים שיעניקו לילדים את הסביבה הטובה ביותר, כולל הכשרות מתקדמות ופרקטיקה מעשית.
- הכרה במקצוע איש חינוך לגיל הרך כפרופסיה:
- יש להפוך את תחום החינוך לגיל הרך למקצוע מוכר ומכובד עם תקני הכשרה ברורים ותנאי עבודה הולמים.
- לאור המשבר הנוכחי והירידה באמון הציבור בעקבות מקרי ההתעללות שפורסמו, יש להוביל שינוי תודעתי.
- הכרה בחינוך לגיל הרך כפרופסיה תיצור שינוי חברתי, תדגיש את חשיבות התחום ותעודד יותר אנשי מקצוע איכותיים להצטרף.
- תוכנית לאומית למשבר בגיל הרך:
- תוכנית שתתמודד עם המחסור באנשי מקצוע בתחום, תייצר מערך תמיכה להורים ולילדים, ותגדיר מחדש את החזון הלאומי לגיל הרך.
- התוכנית תשלב פיקוח הדוק יותר, שיפור תנאי העבודה במעונות ושדרוג תשתיות.
- שיפור תשתיות: יצירת סביבה בטוחה, מטפחת ותומכת לכל ילד, כולל התאמת מרחבים לצרכים רגשיים ופיזיים של ילדים בגיל הרך.
- פיקוח והבטחת איכות: קידום תקנים מחמירים שיבטיחו חינוך מיטבי בגיל הרך וימנעו מקרי התעללות ותחושת חוסר ביטחון מצד ההורים.
- שינוי תודעתי של הציבור והמדינה:
- על החברה להבין שהגיל הרך אינו רק מסגרת "שמרטפות" אלא תחום חיוני המשפיע על עתיד החברה כולה.
- על המדינה להוביל שינוי תדמיתי שיחזק את אמון ההורים במערכת.
- שיפור תנאי העסקה: שדרוג השכר, הגדרת מסלולי קידום מקצועיים ומתן תמריצים כלכליים לאנשי מקצוע בתחום ימשכו כוח אדם איכותי לתחום.
למה זה חשוב?
המשבר העמוק שנוצר בעקבות מקרי ההתעללות שפורסמו גרם לקרע חמור בין ההורים למערכת החינוך לגיל הרך. זהו לא רק משבר של אמון — זהו משבר של עתיד. אם לא נשקיע עכשיו בילדים שלנו, נפספס את ההזדמנות להקים דור חדש יציב, בריא ומחובר לחברה. יש להכיר בחינוך לגיל הרך כתחום בעל חשיבות לאומית ולהפוך אותו לאבן שואבת של השקעות מדיניות שיבטיחו את עתידנו.
כדי למנוע את ההידרדרות הזו, על המדינה לנקוט בתוכנית חירום, שתשיב את האמון במערכת ותספק מענה ממשי למשבר. תוכנית כזו תחזק את החינוך לגיל הרך ותבסס אותו כתחום מרכזי בשיקום החברתי והכלכלי של מדינת ישראל.
לסיכום:
שינוי התפיסה וההבנה של חשיבות הגיל הרך יכול להוביל אותנו לא רק למסגרות חינוכיות איכותיות יותר, אלא גם לחברה חזקה, בטוחה, מאוחדת ומסולקת משחיתות פוליטית. ילדים הם העתיד של כל מדינה, והחינוך שלהם הוא לא רק חובתנו האזרחית — הוא האחריות של כולנו. אם באמת אכפת לנו מהעתיד, אם אנחנו רוצים לשנות משהו כאן, התשובה נמצאת בגיל הרך.
לילדים בגיל הרך יש זכות לאיכות חיים, והזכות הזו חייבת להיות בראש סדר העדיפויות שלנו.
הכותבת היא יו"ר העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך