הזוגיות שלי ושל אשתי מושתתת על העיקרון של אפס תקשורת, מתוך אמונה שבעיות בתקשורת יכולות להיות רק כאשר מתרחשת תקשורת. לכן אין לתאר איזו תבהלה אחזה בי כשאשתי התיישבה לידי ביום שלישי האחרון ואמרה שצריך לדבר.
"יש בעיות ברכב?" שאלתי מיד, "כי אם כן את יודעת שסיכמנו שמספיקה הודעת ווטסאפ בשביל זה, חבל לסכן את הזוגיות".
"צריך להתחיל לדבר על בר המצווה של אורי", היא זרקה את הפצצה.
"אורי שלנו?" שאלתי.
"אז איזה אורי?"
"אולי אורי חזקיה".
"לאורי חזקיה הייתה בר מצווה לפני 30 שנה, חוץ מזה למה שאני ארצה לארגן לאורי חזקיה בר מצווה???"
"זה בדיוק מה שאני שואל. את מאוד מוזרה היום".
היא הסתכלה עליי במבט כזה שהמחיש לי טוב מאוד למה אני מראש דוגל באפס תקשורת כדרך חיים. אחרי שנרגעו הרוחות הובהר לי שאכן מדברים על אורי שלי. מה שהיה לי יותר קשה להבין זה למה צריך להתחיל לארגן את הבר־מצווה כאשר יש עוד שנתיים בכיף עד אז.
"לא אמרתי לארגן, אמרתי להתחיל לדבר".
עוד יותר גרוע. עדיף כבר לארגן. להתחיל לדבר זה אומר שאשתי תציג לי דילמות ואני צריך לנחש מה היא בתכל'ס רוצה ואז להציג את הדעה הזאת כאילו היא דעתי שלי אוריגינל. ואני לא טוב בזה.
"צריך לחשוב מה אנחנו רוצים", היא המשיכה, "לעשות שבת באיזה מלון עם המשפחה והחברים, או לעשות שבת בשכונה בקטנה ואז אירוע באמצע השבוע".
"אלה כל האפשרויות?" וידאתי.
"נדמה לי".
"מה את חושבת שכדאי?" שאלתי כדי לדעת מה אני חושב.
"לא יודעת, מצד אחד לעשות שבת איפשהו זה נורא יקר אבל פחות טרחה, ולעשות בשכונה זה נורא משפחתי וכיפי אבל זה יותר בלגן לארגן".
שמעו, זה היה אחד הקשים.
"מה הלב שלך אומר לך?" ניסיתי ללכת על הקטע ההוליסטי.
אשתי לקחה נשימה.
"הלב שלי אומר לי שאתה חושב שיש פה איזו תשובה נכונה שאתה צריך לקלוע אליה".
לב חכם.
"קודם כול נעלבתי", יריתי מיד בניסיון נואש לעורר אצלה רגשות אשם.
"ממה?"
"לא יודע עדיין, אבל שתדעי שדווקא יש לי מלא דעות משלי ורק רציתי לעזור לך לזקק את שלך".
"באמת?" היא ענתה בחוסר אמון, "אם יש לך רעיונות משלך אז בוא תגיד מה חשבת".
לקחתי תנופה ונתתי למוח שלי פקודות כמו שנותנים לצ'אט ג'יפיטי: "תן שלושה רעיונות לבר מצווה של ילד בשם אורי". הפלט לא איחר להגיע.
"חשבתי שיהיה יפה לעשות שבת בר מצווה בשטח. אוהלים ועניינים. להתחבר לטבע ולמרחב. זה גם מתאים, כי שבת בר המצווה שלו היא בפרשת במדבר. אפשר לקרוא לזה במדבר־מצווה".
"הבר־מצווה שלו בפרשת בראשית", היא התקטננה.
"נו בסיידר, גם בפרשת בראשית לא היו מלונות או אנ"א תל חי", עניתי, "הרעיון עומד בעינו".
"והרעיון הזה לא קשור לעובדה שאתה קמצן?"
"הנה, בגלל זה נעלבתי!" הכרזתי, "עוד לפני שהתחלתי לדבר הגוף שלי הרגיש שיעופו פה עלבונות".
"טוב בסדר, אתה לא קמצן, אבל לא נראה לי שייך לגרור את המשפחות שלנו לשבת במדבר". תודה לא־ל. אני לא הייתי שורד שבת כזאת.
"על אילו עוד רעיונות חשבת?" היא המשיכה.
"עכשיו כבר אין לי ביטחון להגיד", אמרתי בעצבות תוך שאני משפיל מבט כדי ליצור מקסימום אמינות.
"בסדר, אני מבטיחה לא לעקוץ אותך, רק תגיד מה אתה חושב".
לכל הרוחות. בסדר, הלאה לרעיון הבא. "עושים את כל השבת באונייה בים. חוויה מטריפה וייחודית. זה גם מתאים לשבת בראשית שבה נברא הים הגדול".
"זו לא חוכמה, הכול נברא בפרשת בראשית".
"הנה העקיצה, בבקשה", קראתי בכאב.
"לא לא, סליחה, תמשיך. בר מצווה באונייה, אני איתך לגמרי".
"יפה, אז עושים את הקריאה באונייה. אפשר לקרוא לזה קריאת הים. שזה שוס. אנשים הרי מאוד אוהבים משחקי מילים".
אשתי בלעה רוק, מעולם לא ראיתי אותה מתאפקת ככה. הגיע הזמן לתת את המכה בפטיש. "אגב, לדעת חלק מהפוסקים הים נחשב כרמלית לעניין רשויות השבת, אז זה בכלל מעולה", אמרתי תוך שאני יוצר קשר עין אינטנסיבי.
"אה. מעולה, כרמלית זה ממש חשוב", היא נאלצה להגיד לבסוף.
"אז את בעד הרעיון של הים?" וידאתי.
"רעיון מדהים, אבל יש לך כל כך הרבה הברקות שאני רוצה לשמוע את כולן קודם".
יאללה תמות נפשי עם פלישתים. "שב"ס בר מצווה", אמרתי בביטחון, "נעשה לו בר מצווה בשת"פ עם שירות בתי הסוהר. נחגוג לו מאחורי סורג ובריח באחד ממתקני הכליאה הפרוסים ברחבי הארץ. הרעיון הוא להמחיש לו שהוא נכנס עכשיו לעול תורה ומצוות ושהוא לא חופשי לעשות כרצונו. כל אורח יקבל תא, ואת הקריאה נעשה בבית הכנסת של המקום, אולי אפילו נקרא מתוך גב של אסיר שקעקע על עצמו את ההפטרה. הערות?" סיימתי והבטתי באשתי בעיניים כלות.
"אתה יודע מה?" היא אמרה, "אין רעיונות רעים, אבל באמת עוד מוקדם לקבל החלטות, הרי יש עוד שנתיים בכיף".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com