צער עד יומו האחרון. מנחם בגין ז"ל
צער עד יומו האחרון. מנחם בגין ז"לצילום: סער יעקב, פלאש 90

עם הרצל מקוב, מנהל מרכז מורשת בגין ובעבר ראש לשכת ראש הממשלה שמיר, שוחחנו על ההתמודדות עם לחצים אמריקאיים, בעיקר כאלה שמגיעים ממשל הנחשב לאוהד. זאת על רקע החשש מלחצים שעוד יגיעו דווקא מממשל טראמפ.

כחוקר תקופת כהונתו של מנחם בגין כראש ממשלה וכמי שעמד לצידו של יצחק שמיר בכהונתו ככזה, מספר מקוב: "סיטואציה דומה הייתה לבגין בתקופת רייגן שנבחר בשנת 80' לנשיאות, ממשל שהנשיא שלו מאוד אוהד למרות אנשי ממשל שלא אהדו אותנו כמו הסגן ג'ורג' בוש ושר ההגנה קספר ויינברגר, יהודי מומר שלא היה מאוהבינו. הם היו מול הממשל הישראלי והיו מספר נקודות חיכוך".

אחת מנקודות החיכוך הייתה "לאחר תקיפת הכור בעיראק, ונקודת חיכוך נוספת הייתה כשבגין יזם את החלת החוק הישראלי על רמת הגולן וגם במהלך מלחמת שלום הגליל כשהאמריקאים פרסמו תכנית שלום שתואמה עם הסעודים ולא תואמה איתנו".

"בראש מעייניו של בגין עמדו האינטרסים הישראלים וולכן הוא לא התכופף בשלוש הנקודות האלה, לא ויתר ולא התפשר. סיפור ידוע הוא שכאשר הוא הוזמן לוושינגטון באחד האירועים האלה, זה היה אחרי שהוא נפצע ברגלו ושבר את הירך. הוא ירד מעט צולע ממדרגות המטוס כשהוא נשען על מקל, וסגן שר החוץ האמריקאי, אלכסנדר הייג, שאל אותו איך אתה מרגיש עם הברך?', ובגין ענה לו 'זה כואב אבל לא מתכופף, כי אנחנו היהודים כורעים ברך רק בפני ריבונו של עולם'. האווירה של הביקור השתנתה מיד כי הם הבינו שהוא לא הגיע כדי להיכנע ללחצים. לפני הביקור הכותרות בעיתונות היו שהוא צפוי לפגוש לחצים ושהוא צפוי לפגוש ממשל קשוח. בממשל הבינו שאין טעם ללחוץ, הכירו את בגין והאווירה השתננתה. הבינו שאין תוחלת ללחצים".

"כאשר העמדה הישראלית מאוד ברורה ומאוד מובהקת, הממשל בוושינגטון נוטה ללכת איתה. סיפר לי יצחק שמיר שבאחת הפגישות הוא שאל את ג'ורג' שולץ, שר החוץ האמריקאי, אתם לוחצים עלינו בהרבה מאוד נושאים אבל אני לא רואה שאתם לוחצים בעניין ירושלים. למה?. שולץ אמר לו 'אדוני ראש הממשלה שאנחנו רואים שיש קונצנזוס ישראלי בעניין הזה והעמידה שלכם איתנה ומבינים שאין טעם לללחוץ בעניין".

מקוב מזכיר כי שמיר עמד מול ממשל מאוד עוין בגישתו, ממשל ג'ורג' בוש האב ובתקופתו היו שני עימותים מרכזיים מול הממשל. "הראשון היה סביב נושא יציאת יהודים מברית המועצות. בגל העליה של שנות השבעים, 70-80 אחוזים מהיוצאים עברו לארה"ב כי קיבלו שם מעמד של פליט שהיה עדיף להם ממעמד של עולה בישראל. שמיר חשש מהתופעה הזו, ולכן עמד על כך שיהודים לא יקבלו מעמד של פליט כי עמדתו הייתה שמאז הקמת מדינת ישראל אין דבר כזה יהודי פליט כי יש להם מדינה והם יכולים לבוא לכאן. הייתה לזה התנגדות של הממשל ולחצים קשים של הקהילה היהודית בארה"ב, אבל שמיר עמד על כך ומעמד הפליט בוטל. זה מה שגרם לכך שכ-90 אחוז מהעליה של שנות התשעים הגיעו לארץ, וההשפעה החיובית לכך היא עד היום".

המקרה השני היה לקראת בחירות 92' כאשר ישראל נזקקה לערבויות אמריקאיות שיסייעו בידה לקלוט את העולים מברית המועצות. ממשל בוש התנה את מתן הערבויות בכך שממשלת ישראל תחליט שהעולים לא יופנו להתיישבות ביהודה ושומרון וחבל עזה. "שמיר סירב ואמר שיהודים יכולים להתיישב בכל חלק מארץ ישראל. הממשל עמד על רגליים אחוריות, הם עשו את זה גם כדי להפריע לשמיר בבחירות 92' וזה הצליח להם. ממשלת שמיר נפלה גם בגלל הממשל האמריקאי וגם בגלל הפיצול בימין".

מהאירועים הללו מגיע מקוב למסקנה אחת: "התובנה העיקרית היא שאנחנו צריכים לדבוק באינטרסים שלנו ולהציג אותם בצורה בהירה ומפרושת. האמריקאים לא יכולים להיות סובלנים כלפי תחושה שלהם שמרמים אותם. עבורם זה בלתי קביל לחלוטין. אנחנו צריכים לעמוד על העקרונות שלנו ולהבהיר אותם בצורה הכי ישרה".