אבל למה עכשיו

יום שלישי האיום

יום שלישי עכשיו, בשעה שאני כותב. מדינה שלמה מתפתלת סביב שמועות על עסקה, ולפני כל המחשבות הגדולות אני חושב על המשפחות. בא לי לעבור אחת אחת, לחבק וללחוש תפילה. מה שעובר עליהן הוא סיוט שהשטן לא ברא.

דברים שאני מבין

אני חושב שאני מבין היטב את שני צדדי המחלוקת בסוגיית עסקת החטופים. אני מבין היטב את מי שאומר תצילו את מי שאפשר, מי שעוד חי. אחיותינו נפגעות שם, אחינו נאנקים שם, כל יום הוא גיהינום וחייהם על זמן שאול. אני מבין את הטענה שעל אף הסיכון העצום לחטיפות עתידיות, ועל אף המסר הנוראי שעסקה כזאת מעבירה לאויבינו, שככה בדיוק צריך לעשות כדי להכניע אותנו – לחטוף, לרצוח ולפגוע באכזריות בנשים, ועל אף העובדה שישוחררו רוצחים בעבר ועל פי הניסיון גם בעתיד - יש כאן ברי ושמא: אלה בוודאי נחטפו ובוודאי נתונים בסכנה מוחשית, ואלה – קטסטרופה שעוד לא נולדה, ואולי נפיק לקחים ביטחוניים ונדאג שלא תיוולד לעולם. אני גם יכול להבין את מי שאומר שאי אפשר להילחם לנצח וחיילים נופלים בעזה כמעט מדי יום וצריך לעצור ולחשב מסלול מחדש. לא לכל מה שאני מבין אני גם מסכים, אבל אני באמת יכול להבין.

אני חושב שאני מבין היטב את מי שאומר שהעסקה המדוברת בתנאים שפורסמו עד כה היא אסון. שאת החטופים חייבים להחזיר והיה אפשר כבר מזמן לעשות זאת במניעת סיוע הומניטרי ולחץ אכזרי על החמאס ואוכלוסיית החמאס שבעזה. כן, זה מה שהם. שממילא האג יאשימו אותנו ברצח עם אז לפחות נשתמש במצור אפקטיבי להציל את אחינו. אני מבין את הטענה שעסקה בשלבים היא גזר דין מוות על החטופים של השלבים הבאים, שכבר לא הגיוני להפריד בין נשים לגברים כי כולם סיוט הומניטרי ואי אפשר להבדיל בין דם לדם. אני מבין את הטענה שאם לא נפיק לקח מעסקת שליט נקבל טבח כפול ומכופל, ושעסקה בתנאים כאלה היא עסקת כניעה. לא לכל מה שאני מבין אני מסכים, אבל אני באמת יכול להבין.

ויש לי גם את דעתי שלי, אבל בחרתי לאורך כל המלחמה שלא לתת לה פומבי, כי אני לא רואה את כל התמונה. וחיי אדם וחיי אומה מונחים כאן על הכף, ומכיוון שאינני נבחר ציבור ואינני יודע באמת את כל הפרטים, בחרתי בשתיקה. בגדול אני מזדהה מאוד עם עצומת רבני הציונות הדתית שפורסמה לפני כמה חודשים, שקוראת לעסקה זהירה ואחראית, כזו שתציל את החטופים ולא תרסק את הישגי המלחמה. מה זה אומר בדיוק? באמת שאיני יודע. אני יודע מה זה לא אומר.

דברים שאני לא מבין

אני מבין שאם אוחזים בגישה הראשונה, צריך היה לעשות הסכם כבר מזמן, אולי יום אחרי שחוסל סינוואר, אולי הרבה קודם. אם ממילא תסכים לסגת מפילדלפי ונצרים ואם ממילא אין לך כוונה לשלוט בצפון הרצועה, אם ממילא תיתן כל מחיר, אז לפחות שיהיה "עכשיו". כי ככל שדוחים משלמים מחיר עצום על פחות חטופים חיים. וככל שדוחים נופלים עוד ועוד חיילים, ובשביל מה? ממילא תיסוג במוקדם או במאוחר לנקודת ההתחלה, אז לפחות תיסוג מוקדם ותשאיר חיילים בחיים.

אני מבין שאם אוחזים בגישה השנייה, חושקים שיניים ונלחמים עד שחמאס צועק לעסקה, לא בשלבים ולא בתנאים, ובלי להשאיר אצלו נתונים על מי חי ומי מת, ובלי לשחרר מאות רוצחים, ממש כמו העסקה הקודמת, כשחמאס רעב ללחם. אני מבין שבגישה הזאת לא חוזרים לנקודת ההתחלה, מפני שמי שצועק הצילו הוא הצד השני ולא אתה.

אבל יש משהו שלעולם לעולם לא אבין: את מי שלוקח את המגרעות של שתי השיטות, ועושה מהן הכלאה. בלתי נסבל בעיניי למשוך מלחמה שנה ורבע ולא להחליט להכריע אותה. בלתי נסבל לנהל מלחמה של פשיטות חוזרות ונשנות שממילא מזמינה הרוגים נוספים, בלי להטיל מצור ובלי ללחוץ עד הסוף. וממש בלתי נסבל שכשהתירוץ לכל הפשע של המשאיות ההומניטריות שגורר אסון הומניטרי לחטופינו ולחיילינו הנלחמים, התירוץ הזה שנקרא ביידן, עומד להשתנות - רגע לפני שהוא נעלם פתאום מסכימים, על פי הפרסומים, לעסקה שכבר מזמן היה אפשר לחתום עליה, כי היא כל מה שחמאס רוצה.

מנהיגות צריכה לבחור דרך, וכל בחירה היא איומה ונוראה, ותמיד יהיה מי שימחא כפיים ומנגד מי שיקלל למוות. ככה זה מנהיגות ובשעות קשות קשה יותר להיות מנהיג. אבל מנהיגות שבוחרת לפסוח על שתי הסעיפים, מורחת מלחמה בלי סוף ולבסוף עושה עסקה במחירי התחלה – זה כישלון מוחלט בעיניי.

דברים שהלוואי שלא הבנתי

יש לי איזו תקווה ילדותית שמישהו ממש מתוחכם מוליך את כולנו בכחש, מפרסם תנאי עסקה כאלה וטווה תוכניות נועזות, אולי לשחרור המוני במבצע (נשמע ממש דמיוני), אולי רגע אחרי העסקה לנצל הפרה, ולו הקטנה ביותר, ולעשות במלחמת בזק כשהחטופים כבר בבית את כל מה שהיה צריך לעשות להם יום אחרי שמחת תורה. יש לי איזו תקווה ילדותית שאני לא יודע כלום ומי שצריך להחליט מכין כאן מט סנדלרים מארץ הפלאות. הלוואי שלא הבנתי, הלוואי שאוכל את הכובע יום אחרי העסקה ואגלה שמישהו כאן גאון. כרגע אני בתחושה הפוכה.

תחזרי

מִישֶׁהוּ חִלֵּל כְּבוֹדֵךְ

פָּרַץ אֶת גְּבוּלוֹתַיִךְ,

לֹא שָׁאַל אוֹתָךְ וְאַתְּ

עָצַמְתְּ חָזָק עֵינַיִךְ.

מִישֶׁהוּ גָּנַב אוֹתָךְ

בְּמִנְהָרָה בְּלִי זְמַן

אֵיךְ זֶה לֹא רָאוּ אוֹתָךְ,

כְּשֶׁנֶּעֱלַמְתְּ מִכָּאן.

גַּם בַּחֹשֶׁךְ, אֲהוּבָה -

עוֹד תִּלְבְּשִׁי מַלְכוּת.

אַתְּ, אֲחוֹת לִבִּי, אֵינֵךְ

נִשְׁבֶּרֶת בְּקַלּוּת.

אֶת הָאוֹר שֶׁלָּךְ, אִשָּׁה,

אִישׁ לֹא יְכַבֶּה.

בַּיִת וְחִבּוּק מַמְתִּין לָךְ,

זֶה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה.

תַּחְזְרִי.

עוֹד יוֹם לְהַחְזִיק

רַק אַל תִּשָּׁבְרִי.

הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח,

בְּעֵינַיִךְ תִּרְאִי.

נַתְחִיל מֵחָדָשׁ,

רַק תַּחְזְרִי.

מִישֶׁהוּ יַחֲזִיר אוֹתָךְ,

הוּא מִתְקָרֵב אֵלַיִךְ.

לֹא שָׁכַח אוֹתָךְ לְרֶגַע,

רַק פִּקְחִי עֵינַיִךְ.

עַם שָׁלֵם שֶׁלֹּא נִרְדָּם,

טוֹבֵעַ בִּכְאֵב

עוֹד תַּחְזְרִי וְתִשְׂמְחִי,

אַתְּ חַיָּה לִי בַּלֵּב.

תַּחְזְרִי.

עוֹד יוֹם לְהַחְזִיק

רַק אַל תִּשָּׁבְרִי.

הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח,

בְּעֵינַיִךְ תִּרְאִי.

נַתְחִיל מֵחָדָשׁ,

רַק תַּחְזְרִי.

אַחֲרֵי שֶׁתַּחְזְרִי לְכָאן

נִרְקֹד כָּל הַיָּמִים,

צַעַד צַעַד נִתְקַלֵּף

מֵעֲרֵמַת פְּחָדִים,

תִּרְקְמִי חֲלוֹם, אָחוֹת,

הַטּוֹב עוֹד יְנַצֵּחַ,

עוֹד נֵשֵׁב, שְׁלוּבוֹת יָדַיִם,

שְׁתֵּינוּ מוּל יָרֵחַ.

לתגובות: liorangelman@gmail.com