פעמיים רחל

"יש פה משהו סמלי מאוד, וכנראה בכלל לא מקרי, שכך נגמר הסיפור של שתיהן", מפטיר יעקב כהן באנחה מעומק הלב.

רק אתמול קם מהשבעה על רעייתו האהובה רחל כהן הי"ד, שנרצחה בפיגוע בפונדוק בשבוע שעבר, והוא עדיין מנסה להתרגל לחיים החדשים שחלל נפער בתוכם.

ובכל זאת, בקול חיוני, נעים וחביב הוא ניאות לשתף בסיפורן המיוחד של שתי הרחלות – רעייתו רחל כהן, וחברת הנפש שלה במשך עשרות שנים רחל גביש הי"ד – סיפור שכרוכים בו זה בזה חיים ומוות, ובשבוע שעבר הגיע אל תחנת הסיום הטרגית.

הן היו פעמיים רחל מקריית מוצקין. גדלו יחד מגיל בית הספר היסודי כשתי אחיות, קרובות זו לזו ממש כאילו גדלו בבית אחד. הן עשו הכול יחד, כולל לימודים ופעילות בסניף עזרא המקומי, ולאחר מכן יצאו לשנת שירות לאומי משותפת בגרעין הבנות שהיה ממקימי היישוב מבוא חורון בבנימין. גם ללימודים הגבוהים הלכו יחד, ולאחר שהתחתנו הובילו אותן שני הבעלים אל התחנה המשותפת הבאה בגרעין קדומים-אלון מורה. לאחר שנתיים של מגורים בקדומים, עברו שתי המשפחות הצעירות עם הגרעין אל היישוב אלון מורה, שעשה אז את צעדיו הראשונים. שוב גרו שתי הרחלות בית ליד בית, כמו אז בקריית מוצקין, הפעם מול הנוף הבראשיתי של הרי השומרון. במשך 22 שנה גידלו שתי הרחלות את ילדיהן יחד באלון מורה, הקימו בתים לתפארת וגחלת החברות המשיכה לבעור.

ואז הגיע פסח תשס"ב. מוצאי החג הראשון, בבית משפחת כהן ערב שקט ונעים, בהתחלה אפילו לא שומעים את היריות הקטלניות בבית הסמוך. המחבל שחדר ליישוב פסע בשבילים ובחר את הבית שהיה דלוק בו האור - בית משפחת גביש. בתוך הבית הוא מתחיל במסע רצח שגבה את חייהם של האם והאב דוד ורחל גביש, הסב יצחק קנר, וגם הבן הגדול אברהם, קצין בסיירת מטכ"ל. אשתו נעמה הצליחה להסתתר ולחמוק החוצה דרך המטבח עם ביתם התינוקת. ששת הילדים האחרים שהיו לכודים בבית מצאו אט אט את הדרך אל מקום המקלט שהיה להם הטבעי ביותר. "בהתחלה לא הבנו מה קורה", משחזר יעקב כהן, "אחר כך כבר שמענו את היריות, ואז כנראה המחבל התבצר בחדר השינה בקומה למטה. הילדים התקשרו אלינו מהבית תוך כדי האירוע. אחר כך הם יצאו החוצה דרך איזשהו סולם ותוך כמה דקות ראינו אותם מגיעים אלינו בזה אחר זה".

מאותו רגע היה ברור לכולם שבית משפחת כהן הופך לביתם החדש של ששת יתומי משפחת גביש הנותרים. "זה היה בחול המועד, אז בהתחלה לא הייתה שבעה, והיה ברור מההתחלה שאנחנו נלך איתם לאן שהם ילכו", משחזר כהן. "לא היה תהליך אימוץ פורמלי, אבל מאז פשוט ליווינו אותם לכל אורך הדרך". שלושה בנים היו אז בצבא, אחריהם היו עוד שתי בנות והבן הקטן שהיה בן 13 וחצי. בהתחלה הילדים התלבטו לאן ללכת, שכן מבחינתם להישאר באלון מורה אחרי האסון לא הייתה אופציה. בני הזוג כהן היו נכונים לקבל כל החלטה, שכמובן תהיה לה השפעה מרחיקת לכת גם על חייהם. "הייתה להם איזו מחשבה אפילו לעבור לבני ברק", מחייך כהן, "בשבילנו זה היה רחוק מאוד, ואין לנו מה לעשות שם, אבל ידענו שאם הם יחליטו - נעבור גם לשם כדי להיות איתם".

לבסוף נפלה ההחלטה על קדומים, לאחר שהגיסה נעמה גביש עברה לגור ליד הוריה אמנון ודניאלה וייס, והילדים רצו להיות בקרבתם. רחל כהן לא היססה לרגע: היה לה ברור, בהחלטה משותפת עם בעלה, שהיא הולכת בעקבות היתומים של חברתה הטובה רחל, וגם לאחר מותה הן לא ייפרדו. משפחת כהן עברה עם כל מיטלטליה, אחרי 22 שנות חיים, מאלון מורה לקדומים, לבית ששכרו בקרבת יתומי גביש. "רחל אמרה לי: אם זה היה הפוך, ברור לי שהם היו עושים בשבילנו את אותו הדבר".

בני הזוג כהן נשאו את השכול גם בליבם שלהם: "הכרנו אותם עשרות שנים, זה היה אובדן מטורף. רחל החליטה להתמסר לילדים ולספק להם חום, גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית. היינו איתם בכל דבר. ברור שהם קופצים אלינו לאכול, ברור שהם באים להיות אצלנו, שהם באים לדבר ולשוחח בלי סוף. ליווינו אותם בלבטים, משברים, בעיות", מתאר כהן בפשטות את פתיחת הבית והלב, שהייתה לשניהם מובנת מאליה. "היינו הולכים איתם לכל דבר שצריך. באנו לטקסים, לצבא, בטח לחתונות, שלא ירגישו לבד בשום דבר".

יעקב ורחל כהן לא התיימרו למלא את החלל: "החסר של ההורים כל כך גדול, שאף אחד לא יכול להתיימר להתחיל לחשוב שהוא ממלא את זה. לא השלינו את עצמנו, אבל נתנו להם כמה שיכולנו וזה חימם להם את הלב".

להבין את המוטיבציה

ביום שני שעבר מעגל הדמים נסגר, ורחל כהן עלתה לפגוש את חברתה רחל גביש בעולמות העליונים. אולי השלימו פערים, אולי דיברו על הילדים שנותרו למטה, אבל מאחוריהן נותר החלל המשותף כואב עוד יותר ומהדהד את המלחמה הזאת, שגבתה בפער של יותר מעשרים שנה את חיי שתיהן.

הרצח של אשתו מירי מחבל בכפר פונדוק הכאיב ליעקב כהן יותר מכול, אך לא הפתיע אותו בשום צורה. "כן, עכשיו זה הגיע אליי הביתה, זה המצב", הוא כואב, "אבל זה לא הפתיע אותנו. אנחנו חיים במציאות שנראית כמו מטווח ברווזים. בפונדוק יש צוואר בקבוק והמחבלים מגיעים לשם כי זה כל כך קל. רחל נסעה שם במהירות אפס".

כהן, חובב היסטוריה, מאריך להסביר את התהליך שעברה האומה המוסלמית במאה השנים האחרונות, דבר שלדעתו חשוב להכיר כדי להבין את צורת החשיבה והמוטיבציה הנוכחית שלה. מבחינת המוסלמים הסונים, הוא מבאר, היהודים חטפו את האדמה המוסלמית מידי השלטון הטורקי, ועל כן הם בני מוות. ההבנה של הרצחנות הערבית, כתוצאה של לאומנות מוסלמית דתית, צריכה לשנות את התפיסה הביטחונית בישראל בנוגע למתרחש ביהודה ושומרון, טוען כהן. מושגים כמו "פלשתינים", "מחבלים" ואפילו "טרור" רק מקטינים את הבעיה ולא מגדירים אותה נכון.

"אני רוצה שהיחס ליהודה ושומרון יהיה מבחינה ביטחונית כמו עזה, ומבחינה חינוכית כמו דובאי", הוא מתמצת, ואז מפרק לגורמים: "צה"ל צריך להתייחס למה שקורה ביהודה ושומרון כמו עזה – כלומר, להפעיל פה דיני מלחמה. יש לכך נפקא מינה מעשית, שכן ברגע שמוכרזת מלחמה ביהודה ושומרון ומופעלים דיני מלחמה, גם אפשרות ההתערבות של בג"ץ קטנה. גם בעזה הם לא מתערבים בכל בניין שמתפוצץ. אם מכריזים פה על מצב מלחמה יש לכך גם יחס אחר מבחינת הדין הבין־לאומי, אמנת ז'נבה וכו'.

"צריך להכריז מלחמה על חמאס ביו"ש. זה אירוע אחר. לא מדובר פה בתקרית, זה לא אירוע טרור ולא מחבלים. יש פה אויב כולל שנלחם נגדנו במלחמת גרילה. טרור זה להפחיד אזרחים, אבל פה זה לא טרור אלא רצון להשמיד את כולנו, זו מלחמה טוטאלית. הם רוצים את האדמה הזאת, ולצורך כך מוכנים להשמיד אזרחים וחיילים".

במקביל להכרזת מלחמה על כל המשתמע מכך, מצפה כהן גם למלחמת חורמה בשורש הדברים – ההסתה במסגדים והחינוך לרצח. "בכל נושא המטיפים וספרי הלימוד שלהם צריך להילחם בכוח. דין שכם כדין דובאי: ידוע שבדובאי, בבחריין ובכל מדינות ה'סטנים' אסור בכלל להשתמש במושגים הללו של רצחנות אסלאמית, ומי שמטיף לכך פשוט נעלם. לא יודעים אם הוא מת או חי. את הספרים בבתי הספר מנקים לגמרי, משכתבים אותם מחדש. בזמנו עשתה זאת גם גרמניה הנאצית בספרי הלימוד, וזה בזעיר אנפין מה שאנחנו צריכים לעשות לערבים. אבל צריך לעבוד על זה באופן שיטתי, להיכנס לזה חזק ולהתייחס לכך כמלחמה, לא לקטוף מהמסגד רק אחד שמסית. וצריך לעשות זאת גם בקרב ערביי הגליל, במקומות כמו אום אל־פחם".

הטמעת הקונספציה החדשה בנוגע ליהודה ושומרון היא להערכתו של כהן תהליך ארוך: "צריך להבין שפה יש מלחמה, צריך לקרות תהליך של הפנמה. לצערי, גם שנה ורבע אחרי הטבח, אנחנו עדיין רחוקים משם מאוד".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com