כשהתעניינתי אצל רכזת פדגוגית באחד המוסדות הדתיים לגבי התכנים המועברים אצלם בלימודי יהדות, נחשפתי לתוכניות העשרה מצוינות ומגוונות המועברות בבית הספר ועוסקות בכתבי הרב זקס, בספרי חסידות ועוד ועוד.
את כל השפע התורני הזה, לפי בחירתן והחיבור האישי שלהן, יכולות התלמידות לקבל רק בגלל סיבה אחת: משום שהן לומדות בבית ספר יחסית גדול.
במוסד שבו יש לפחות ארבע כיתות בשכבה (עדיין קטן במונחים של החינוך הכללי) ניתן להעניק לתלמידים בחירה בין מבחר חוגי תורה ואמונה, מגוון דמויות רוחניות המעניקות אפשרויות חיבור לכל תלמיד, יחס אישי מהמורים ויועצת שכבתית מלווה, כוח אדם מקצועי, עבודת מנהל יציבה, תקציב למגמות המצריכות מעבדות, ומגוון תשתיות עזר כמו ספרייה תורנית, בית מדרש, חדר מוזיקה וחממה חקלאית.
אלא שבמקום לתת ליתרון הגודל לחזק את המוסדות הללו, ממשיך האוצר בימים אלה לתעדף דווקא את המוסדות הקטנים בחינוך הדתי. לא מזמן התקשר אליי עוד מנהל וטען: "הצלחתי לייעל את בית הספר והורדתי את שכר הלימוד ל־5,000 שקלים בשנה. והנה משרד האוצר החליט לסבסד דווקא את התשלומים במוסד המתחרה שגובה יותר מ־10,000 שקלים". הכספים הללו מועברים דרך המינהל לחינוך התיישבותי, שזכויות רבות לו, כמו למשל פנימיות שנותנות מענה לתלמידים עם קשיים. אלא שהמלגות הללו לא הוקצו דווקא לילדים אלה, אלא ניתנו כמעט לכל תלמיד כל עוד הוא משלם יותר מ־10,000 שקלים. כך עשרות מיליוני שקלים משמשים תמריץ לחוסר התייעלות ולהמשך קיומם של המוסדות הקטנטנים.
נכון, בדרך כלל ריבוי מוסדות יוצר תחרות והתייעלות ושובר מונופלים גדולים. אבל אין זה כך בחינוך הדתי, שסובל מבעיה של ריבוי מוסדות קטנים ששורדים לא בשל הצלחתם והתייעלותם, אלא בשל סבסוד לא מוצדק של המדינה. הסבסוד למוסדות הקטנים אינו מעודד תחרות אלא משאיר את כולנו במצב לא יעיל.
הכותב הוא מנהל 'דור - המרכז לחינוך דתי'