'נמות ולא נתגייס'. הציניקנים יאמרו שאין כאן היגיון, הרי בתי הקברות מלאים דווקא באלה שכן מתגייסים. מחיר הדמים - הצ'ק המשמעותי בקניין של המדינה - משולם בשורות המדים הירוקים ולא השחורים.
בו בזמן מתחזקים ועולים קולות אחרים, קריאות לשוויון בנטל, להקלה בעומס, להקטנת העול, אבל משום מה לא מזכירים את הטיעון הפשוט ביותר: חילול ה' שאין כדוגמתו. איך מי שאמון על התורה ודבר ה' בעיני רוב הציבור בישראל מקפיד לספר שהתורה לא רלוונטית לעולם ולחיים? איך מי שמייצג את השקפת הקודש, מוכן בלי שום בעיה להקריב קורבנות אדם למען נוחותו והעוילם הבא שלו. החרדים כותבים כאן ספר הלכה מרשים בהיקפו, שהתוכן שלו מלא בפרטי פרטים של חילול ה'. "האחיכם יצאו למלחמה" מעולם לא הוצג יפה כל כך.
החרדים, באדיקות כמעט דתית, מתאמצים להפוך ללא רלוונטיים בציבוריות הישראלית, נבהלים מהצלחתם וממה שנלווה לכך. הם הצליחו לפספס הזדמנות נדירה להראות את האחריות שלהם על עם ישראל, לקבל לגיטימיות לקשיים העצומים שנגרמים למשק מאורח החיים שלהם. לו רק היו אומרים בתחילת המלחמה: תנו לנו אפשרות להתגייס, להיות חלק, בתנאים המתאימים לנו, בכלים שלנו, בלי לפגוע במשימה הלאומית השנייה שאנחנו מחזיקים, בלי לפגוע בתורה וביראה. אבל אולי הבעיה היא דווקא היראה, יראת שמיים המעמידה את היחיד ועולמו לפני הציבור וצרכיו, החסרה את ההבנה הבסיסית שהיהדות יותר לאומית מאשר דתית, שעם ישראל הוא גוי קדוש, שלפני ירושלים דליטא יש ירושלים דישראל, שיצאנו ממצרים לפני שקיבלנו את התורה, ושהשמות האלוקיים מתגלים בצורה בהירה דווקא לאומה ולא ליחידים, גדולים ככל שיהיו.
ועדיין צריך להודות ביושר שהשאלה העיקרית היא לא כמות הראשים שיש לצה"ל, אלא מה שיש בראש של קצה הפירמידה האנושית של צה"ל. גם אם הייתה לנו עוד חטיבה חרדית ב־6 באוקטובר, זה היה גורם לאיום הרקטי של חיזבאללה להיות קטן יותר? לחמאס לבנות פחות מנהרות? וגם אם הייתה לנו חטיבה חרדית ב־8 באוקטובר היינו נכנסים לג'באליה פחות מחמש פעמים? הנקודה העיקרית אינה כמות הכוח אלא הפעלת הכוח.
אבל לא רק החרדים מפספסים, גם הציונות הדתית.
בבית השיטה לא התלוננו על משקל האלונקה אלא כאבו את משאה בגאווה, בעין גב לא גדלו על נטל הגיוס אלא על הזכות להוביל בקרב, מאיר הר ציון לא התלונן שהוא מוביל לבד, אלא הבין שהוא חייב להיות טוב יותר כי הוא הראשון, והוא מחזיק באחריות. ואם תרצו, נחשון בן עמינדב לא המתין לראות את מצב הרטיבות בשאר השבטים שעמדו על קו המים. להיות חלוץ זה לא לחכות לאחרים. זה לא לשאול למה אני אלא מה אני. זה לבחור לשאת את האחריות.
הציונות הדתית מתגלה בשיא יופייה במערכה הזאת. המנוע הרעיוני שלה מתגלה כעוצמתי מכול, תורת בניה מתבררת כמחוללת אנרגיה לאומית, וברור לכול ששרביט הובלת המפעל הציוני עובר לידיים חדשות. חלק מהאחריות היא ההבנה היכן נמצא שאר העם, ואיך מעלים אותו משם. תחושות של שאט נפש ושנאה לא יכולות להיות תוכנית עבודה. ותלונות, שלטים והפגנות אינם יכולים לבוא במקום ניתוח מעמיק של הסיבות לבעיות. יש לנו אחריות על התורה, על העם, המדינה והארץ.
בואו נישא אותה בגאון.