בעולם כולו קמים אנשים עם רעיונות הנובעים מתוך חוסר שיש להם או לסביבתם האישית והלאומית.
אולם לא כל אדם שחסר לו דבר מה ממציא רעיון או מוצר שיסייע לו להתמודד עם הכאב, או שייקח את החסר למקום של שפע.
אנו רגילים לדקלם על ההמצאות הישראליות, שלכאורה נראות פשוטות או מובנות מאליהן, עד כדי תחושה שהן היו כאן מאז ומעולם. כך למשל המצאת הטפטפות, שהן שיטת השקיה בטפטוף שהומצאה על ידי המהנדס שמחה בלאס בשנות החמישים של המאה הקודמת.
לכאורה זה ברור מאליו, אבל איך לא חשבו על כך לפני כן? או קחו למשל את מערכת הניווט החברתית waze - אפליקציה לניווט, שלא רק מסייעת בהגעה ליעד בעזרת טכנולוגיית GPS, אלא מעניקה סיוע חברתי באמצעות דיווח על מפגעים בדרכים ובכך תורמת לנוסע מידע חשוב על הדרך הצפויה.
יש עוד המצאות רבות, אך המשותף לכולן הוא ההבנה שאין ייאוש בעולם, שגם אם יש קושי, או חוסר, או בעיה, תימצא הדרך להתמודד איתם. לכך נדרשת אמונה, יצירתיות, עבודת צוות, חוצפה ושוב אמונה שתמיד יגיע הטוב, תמיד יש סיבה לשמוח, גם כשקשה מאוד.
בהיסטוריה היהודית קמו לנו ממציאים רבים וטיפחו את התקווה, כי היא לפעמיים מיטשטשת בזמנים קשים, אבל לנו אין דרך אחרת בלעדיה. בתקופה הקשה שבה אנו חיים, כבר יותר משנה, אנו רואים כל כך הרבה יוזמות ואור שהפרטים בחברה הישראלית אינם מפסיקים להפיץ. אנשים מתחברים לאחרים, תורמים, תומכים, ויוצרים אין־ספור יוזמות חברתיות כדי לחזק את הרוח, שלא פעם נשברת.
למעשה, ההמנון של מדינת ישראל מקפל בתוכו את כל מה שאנו רואים ומשננים בתקופות של אור וגם חושך, בכל פעם שאנחנו שרים את המשפט "התקווה בת שנות אלפיים". התקווה תמיד תהיה בדי־אן־איי שלנו, כפרטים, כקבוצות וכעם.
אחד החוקרים שבחן את החומרים שמהם עשויה התקווה הוא פרופ' אהרון אנטונובסקי, חוקר ישראלי־אמריקאי שבדק בעבודתו את הקשר בין דחק, בריאות ורווחה. הוא לא עסק בתקווה הלכה למעשה, אלא בדק כיצד בוחנים חוסן של אדם, וגילה כי ככל שלאדם יש ביטוי לשלושה מרכיבי חוסן, יש לו תקווה ויכולת התמודדות גם עם המציאות הקשה ביותר. כמו שכתב ויקטור פרנקל, האדם תמיד מחפש משמעות, והיכן שהיא תימצא הוא יוכל לשרוד את הרע מכול. פרנקל לא רק שרד את השואה, אלא גם תרם תרומה גדולה להבנת החוסן והתקווה.
אז איך נראית התקווה, שהיא תוצר של חוסן על פי אנטונובסקי? לתקווה יש שלושה מרכיבים. הראשון הוא מובנות - המידה שבה אדם תופס את העולם כהגיוני, מאורגן וניתן להבנה. זו היכולת להבין את האירועים בחיים כצפויים ומוסברים, גם אם הם מאתגרים. המרכיב השני הוא נהילות - האמונה של האדם שיש לו את המשאבים הדרושים כדי להתמודד עם אתגרי החיים. משאבים אלה יכולים להיות פנימיים, כמו כישורים, או חיצוניים, כמו תמיכה חברתית. והרכיב השלישי הוא משמעותיות - התחושה שהחיים בעלי ערך ומשמעות, ושכדאי להשקיע מאמץ בהתמודדות עם אתגרים. זהו המרכיב הרגשי והמוטיבציוני. לפי אנטונובסקי, שילוב של שלושת המרכיבים הללו מאפשר לאדם להתמודד טוב יותר עם מצבי לחץ ולשמור על בריאותו הנפשית והפיזית.
התקווה, למעשה, היא ביטוי של המידה שבה הפרט מבין את אירועי העולם ואירועי השעה. גם כשקורים דברים שאנחנו לא מבינים, אנו ניצור את התנועה להסברם של האירועים המתרגשים עלינו, גם אם הם קשים וכואבים. התקווה היא למעשה ביטוי של יכולתנו לנהל את אירועי החיים, וכאשר הם קשים ומורכבים נצטרך לשאוב, ולצמוח מסך המשאבים הקיימים בתוכנו ובסביבתנו.
התקווה היא למעשה ביטוי של היכולת לתת משמעות לאירועי החיים. לכל דבר יש סיבה, לכל אתגר יש אופק. התקווה היא ההמצאה החזקה ביותר, בשבילנו, בימים טובים וקשים. אין לנו תוכניות פעולה אחרות, הדי־אן־איי שלנו פשוט לא מכיר משהו אחר.
אז אם אתם רואים בסביבה אדם שקשה לו, אדם שכובד המשקל של השנה האחרונה אולי כיבה אצלו את האור - היו המשאב בשבילו, עזרו לו, עזרו לה. האירו את השיח היומיומי בהארה על הקיים ועל הטוב. הפחיתו שיחות שאינן מניעות לפעולה קדימה. יש בנו את הכוחות לראות את האור מבעד לעננה. וכמו בטבע, אחרי החורף תמיד מגיע האביב. עם ישראל חי.
הכותבת היא ד"ר ומומחית בתקשורת ויחסים אישיים וחוסן, חברה בחוג הפרופסורים לחוסן כלכלי ומדיני