השבוע חל פטירתו של אחד האנשים שהשפיעו עלי דודי הדגול הרב אברהם רמר זצ"ל.
וזה פלא גדול כי בחייו כמעט ולא דיברתי איתו שיחה עמוקה, אבל השראתו ודרכו היוו במובנים רבים מודל עבורי.
התפללתי השבוע תפילת מנחה בבית הכנסת אברהם אוהבי בבית אל הקרוי על שמו, וצפה לעיני תמונה בהירה שלו עומד על הדוכן ונואם באחד המעמדים המפעימים שראיתי.
זה היה בשבעה לפטירתו של גר הצדק, יפה התואר, שהיה אהוב ויקיר הישוב דוד פלטקין ז"ל שנהרג בתאונה ביום השלג הגדול בעודו מסייע לפינוי השלג.
אני זוכר שהישוב כולו הוכה בהלם מהקטיפה הפתאומית ולא מצאנו דרך להתנחם.
ואז עלה לדבר הרב רמר, והסביר בצורה מופלאה את אחת הפרשות העמומות ביותר תשובת השם לאיוב על פי פירוש הגמרא בבבא בתרא, קשה לשיים במילים מה היה כל כך מפעים במעמד ההוד הזה. זה היה נראה כאילו נעמד נביא על הבמה ומוריד משמי שמים מילים עליונות ומדויקות שנוגעות ממש לתחתיות ארץ. ומראה איך חז"ל בגודל ועומק מחשבתם ואומר חייהם הצליחו לפענח את התעלומה של מהי התשובה הסתומה שאמר השם לאיוב.
האתוס, ההתלהבות, הרגישות ועומק הניתוח הספרותי הדהימו אותי. לא ידעתי שתורתנו עד כדי כך תורת חיים, הוא סיפר על האיילה שלא מצליחה ללדת ורק כשהנחש בה ומכיש את רחמה מתרחב הרחם ומתבצעת הלידה. והרעיון הזה שלפעמים לא יכולה להתבצע לידה ללא הכשה, ואין לידה ללא צירים כי הכאב בכוחו להרחיב את הכלי למקומות אין סופיים ולאפשר לידה חדשה.
הרב רמר גם היווה עבורי דוגמה שאפשר להיות ר"מ בישיבה תיכונית אבל לעשות את זה כשליחות נוראת הוד שיש בה פלא של חיבור שמים וארץ, חיבור עבר והווה. הוא ממש לא ראה את עצמו כמורה בתיכון, אלא כמוסר תורה מסיני יום יום. הוא חווה את התפקיד כאילו הוא ממש המשך של רבו הרב צבי יהודה שקרב אותו באהבה גדולה שיוצאת מגדרים והסדרים וכך הוא ראה במעשה החינוכי פלא יומיומי, נעדר מכל תחושת שגרה ומוכן להשתגע עם תלמידיו. כי ממש כמו בתשובת השם לאיוב שהשם משגיח על כל טיפה וטיפה שלא תתערב אחת בשניה כי אחרת יהיה חורבן נורא, כך בכל דבר הקטן ביותר הוא ראה את הנשגב וההוד והמיוחד.
השנה זכיתי להבין מה הנקודה שהכי הדליקה אותי בדמותו המיוחדת. ישנם שתי דרכים עיקריות איך להתייחס לניתוח הספרותי של התנ"ך.
דרך אחת, שרואה בפשטי המקראות לבוש והסתרה למסרים אלוקיים. ולכן ההדגשה תהיה של המדרשים והמסרים החינוכיים וההלכתיים העולים מהכתוב, אבל בדרך זו אין חיבור למילים עצמם, ולא רואים במילים את הצד הספרותי הפשוט. הרב רמר כחובב ספרות וכמורה לספרות שהעריץ את הסופר מהעליה השניה יוסף חיים ברנר, והיה מקריא לתלמידיו סיפורים מגבעת ווטרשיפ לא יכל לראות במילים רק שער שצריכים לדלג מעליו למשמעות עליונה. הגישה הזאת זו הדרך שהייתה מקובלת בישיבות ליטא ובתקופת הגלות בה צמצמו את העיסוק בספר הספרים, והדגישו את פירוש התנך על פי מדרשי חז"ל מחשש שהלבוש המקראי ירחיק את הלומד מהאמת התורנית.
הגישה השניה, רואה בצד הספרותי את חזות הכל. היא מתפעלת מהיצירה הכבירה הספרותית המתגלה בתנ"ך וחקרה אותו עד אין קץ תוך התעלמות או כפירה ברובד של נשמת התורה שבאה לגלות את עצמה דרך אותם סיפורים. זו הגישה המחקרית הקלאסית שרבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, אבל במידה רבה הגיעה למקצועיות בלתי רגילה בחשיפת הרובד הגלוי והספרותי של התנך.
הרב רמר היה מהראשונים סוללי הדרך, מבשרי תורת ארץ ישראל. לצד היותו אמן המילה והניסוח עם רגישות ספרותית בלתי רגילה, היה גם אומן השירה והנשמה וראה את הגוף של התורה ונשמת התורה מתאחדים. וזה מה שהיה כל כך מפעים באותו מעמד מנחם בו הספיד את ר' דוד פלטקין הצדיק. הוא לא התעלם מהכאב ולא נסק למחוזות שמיימיים של השגחה הנמצאת בשמי שמים ושמה נמצאים ההסברים, אלא הוא ממש חיפש את הנתיב הדק של כל טיפה וטיפה והסביר איך השם משמי השמים מוריד לנו טל של תשובות ממשיות שיורדות עד הנימים הדקים של יושבי האזכרה בבית הכנסת בבית אל.
הארה כזאת גדולה היא היא הארת ארץ ישראל שכל כך אהב, ובהיותו חבר מזכירות בבית אל חי כל עשיה של כל שביל, כל פרח, וכל פעילות תרבותית כאילו הוא מחזיר בידיו ובמילותיו את השכינה להרי בית אל. הוא פעל כמשורר ונביא שהולך בשבילי העשיה הציבורית ורואה בהם את אותו חיבור של עליונים ותחתונים ושל שמים וארץ.
רציתי להביא דוגמה מהממת לדברים מאיך שהוא מסביר את המושג "קל וחומר", ולא רואה בו רק מושג אלא רואה בו גם נשמה ומסביר את החיים של המושג הלכאורה יבש הזה. אבל גם ככה הארכתי די.
ובעיקר רציתי לצאת ידי חובתי בהכרת תודה לדודי היקר שפתח לי מבלי שבכלל ידע על כך, נתיב בתורת חיים המתגלה בארץ ישראל.