
הראיון עם נשיא המדינה הקודם ראובן (רובי) ריבלין שהתפרסם ב'ידיעות אחרונות' בשבת שעברה, שיכנע אותי סופית שאני, כאיש ימין, בסופו של דבר מפא"יניק ביסודי, ולא רוויזיוניסט.
לא בגלל ההשתלחות שלו בנתניהו, שאיננה חדשה ואיננה מקורית. אלא כי תורת ז'בוטניסקי, כפי שהציג אותה תלמידו הנאמן ריבלין, זרה לתפיסת הציונות-המעשית שהציונות-הדתית, בחלקה הגדול היתה חלק ממנה, בוודאי בנושא ההתיישבות עוד לפני קום המדינה.
וכך הציג ריבלין את משנת ז'בוטינסקי: "בני הארץ הערבים יתנגדו לבואנו ולחזרתנו למולדתנו ההיסטורית, ואנחנו נבנה קיר ברזל. קיר ברזל לא בשביל לתקוף. אלא משום שהם יתקפו אותנו - עד שיתעייפו. אנחנו נשאיר צוהר בראש החומה על מנת לראות מתי ישלימו עם נוכחותנו בארץ. וכאשר כך יהיה, נפתח את הדלתות והם ייכנסו, ושם 'ירווה לו מאושר, משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני'. ז'בוטינסקי מבין שהם לא יאהבו אותנו. אנחנו חוזרים לארץ שבה התיישבו במשך אלפיים שנה של היעדרותנו אנשים אחרים. השטנה והתסכול מצד שני הצדדים תמיד יתקיימו, אבל לא נגזר עלינו לחיות יחד. נועדנו לחיות יחד".
אם ישנה תמימות עד כדי טמטום במשנה הסדורה הזו, היא מגולמת במשפט "אנחנו נבנה קיר ברזל. קיר ברזל לא בשביל לתקוף. אלא משום שהם יתקפו אותנו - עד שיתעייפו". ז'בוטינסקי האמין במשנת קיר הברזל, אבל לא הבין – כשם שכיום דווקא יריביו הפוליטיים מסרבים להבין – שהערבים לעולם לא יתעייפו. לא בעוד שנה, לא בעוד עשור, לא בעוד יובל ולא בעוד מאה. בסבלנות ערבית אין קץ הם יסתערו שוב ושוב על קיר הברזל, מתוך אמונה שהקיר בסוף ייפול. ולכן לעולם לא 'ירווה משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני'. זה פשוט לא יקרה. זו אמונה תפלה. ובגלל שזה לא יקרה, גם לא נועדנו לחיות יחד. החיים יחד אם אילוץ של המציאות, שהתנאי להצלחתו איננו קיר ברזל 'לא בשביל לתקוף' כפי שריבלין מפרש את דברי ז'בוטינסקי, אלא להיפך: לא לבנות קיר אלא כוח צבאי שיתקוף ויתקוף ויתקוף, כדי לעקור מערביי הארץ לא את הרצון להילחם בנו, כי זה לעולם לא יקרה, אלא את היכולות שלהם.
המחשבה ש'אנחנו נשאיר צוהר בראש החומה על מנת לראות מתי ישלימו עם נוכחותנו בארץ' מזכירה את הבדיחה על היהודי בעיירה שקיבל ג'וב: לעמוד בשער העיר ולהודיע ברגע שהמשיח מגיע. כששאלו אותו 'איך המשכורת?' ענה 'לא משהו. אבל לפחות זה ג'וב לכל החיים...' כך בדיוק היא הציפיה 'לראות ישלימו עם נוכחותנו בארץ' – ציפייה לכל החיים.
הגדר שהוקמה בגבול הרצועה, זו שקרסה כקרטון בשמחת תורה אשתקד, היתה ביטוי מעשי לתפיסת 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי. כולנו ראינו מה עלה בסופה.
ריבלין, כנגזרת מעשית של התפיסה הזו, כולל הרעיון ההזוי של מפלגה יהודית-ערבית משותפת (רק"ח, הרשימה הקומוניסטית של השמאל הקיצוני, להזכיר, היתה כזו). מספר איך הסביר לנשיא קלינטון "הם שם וכאן. ואנחנו שם וגם כאן. ואנחנו יחד כולנו צריכים, במקום לריב אחד עם השני, להתחיל להתרגל לעובדה שאנחנו כולנו כאן". נכון שכולנו כאן – אבל את הרעיון הנשגב שנפסיק 'לריב אחד עם השני' הוא מתבקש קודם כל לשכנע איזשהו גורם ערבי בין הירדן לים (יש כאלו. אבל הם במיעוט ולא בהנהגה). אחרי שיצליח בכך, אפשר יהיה לדבר על שותפות של 'בן ערב בן נצרת ובני'.
לעם סגולה דרושה ממשלת סגולה
וכעת לצד המפא"יניקי. אני ממליץ לכל מנהיגי ישראל הנוכחיים לקרוא את ספרו החדש של חגי סגל 'משיח בשדה בוקר', העוסק בראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן גוריון. לא רק בגלל איכותו של הספר ואיכותו של הכותב, אלא בעיקר בגלל כל כך הרבה אמירות של בן גוריון בתקופת כהונתו כראש ממשלה, כהונה שהסתיימה לפני למעלה מ-60 שנה – והן כל כך אקטואליות ומשמעותיות לימינו אנו.
כמו למשל דברים שאמר באחד הכינוסים שבימינו נשכחו, למרבה הצער, חוג ללימוד תנ"ך שנערך באופן קבוע בביתו, המעון הרשמי של ראש הממשלה בירושלים. בן גוריון גילה שבצעירותו היה נגד נבואותיו של ירמיהו. "רק אחר שעליתי לארץ, וקראתי פה תנ"ך, הבינותי וידעתי שהצדק היה עם נביאי התוכחה. הגעתי למסקנה שצדק משה רבנו כי אנו המעט מכל העמים, ולכן עלינו להיות עם סגולה. רק איכותנו המעולה קיימה אותנו, כי לעם היהודי יש התכונות הדרושות לעם סגולה, אך לשם כך דרושה לנו, יותר מלכל עם אחר בעולם, גם ממשלת סגולה, כי אנחנו עם קטן ובלתי מובן לעולם. הננו שונים מכל העמים. בלי ממשלה כזאת, שתעורר כבוד ואמון ביהדות ובטובי עמי העולם, לא נעמוד זמן רב" (עמ' 233). לתשומת ליבם של שרי ממשלת נתניהו. האמת הזאת לא השתנתה עד היום.
נפלתם על הדור הלא נכון – כבר בימי יהושע בן נון
אחת הסיסמאות שהובילו את פעולות המחאה נגד הרפורמה המשפטית, היתה 'נפלתם על הדור הלא נכון'. מן הסתם רצו לומר ש"אנחנו לא כמו הדורות ה'נחנחים' הקודמים שהתקפלו בלי מאבק. אנחנו נאבקים". לפני כשנתיים כתבתי בטור הזה, שבמחשבה שניה הסיסמה הזו מדוייקת: אכן, נפלנו על הדור הלא נכון.
נפלנו על הדור ששרידותה ועתידה של מדינת ישראל כבר פחות מטרידים אותו – ותעיד סרבנות הטייסים לצאת למילואים כל עוד הרפורמה המשפטית מתקיימת. (ואל תספרו לי שבשמחת תורה כל הטייסים התייצבו. זה נכון – אבל לא כולם היו כשירים לטוס, ובמקום להיכנס מיידית לתא הטייס ולהמריא כנגד מחבלי הנוח'בה, הם נזקקו לבזבז זמן יקר של ריענון לפני שניתן היה לנצל את כישורי הטיסה שלהם).
זה לא מקרה שבפעמיים הקודמות בהיסטוריה שמדינה יהודית נפלה – זה קרה בדור הנכדים. דוד המלך כונן ממלכה יהודית, שלמה בנו עוד הצליח לשמור עליה, נכדו רחבעם כבר פילג את הממלכה. מדינת החשמונאים שרדה פחות משמונים שנה, עד לדור השלישי, הדור של אריסטובלוס והורקנוס (אפילו שמות יהודים לא היו להם), כי זה היה הדור שהאגו האישי כבר גבר אצלו על האידיאל. הדור הלא נכון. בגיליון 749 של 'מצב הרוח' מקיץ תשפ"ג, קיץ ההפגנות הסוערות, כתבתי את השורות הבאות (סליחה על הציטוט העצמי): "הדור הראשון של כל מהפיכה, כמו המהפיכה הציונית, זה הדור שחולל את הפלא, והוא שומר עליו מכל משמר בכל מחיר, גם במחיר ויתור על הנאות אישיות. זה הדור האולטרה-אידיאליסטי שהאידיאלים אצלו עומדים מעל לכל. הדור השני, דור הבנים, הדור שלי, עוד ינק מאבותיו את האידיאלים וההקרבה, והוא עוד מבין את חשיבות המאמץ לשמור על המדינה, גם אם ההירואיקה של הדור הראשון כבר פחות דומיננטית אצלו.
הדור השלישי, הדור הלא נכון, זה הדור שקיבל את המדינה מוכנה ומושלמת, מקבל את המדינה כמובנת מאליה – והוא פחות מוטרד מקיומה ומעתידה. זה הדור שמוכן לחצות קווים אדומים מסוכנים כמו סרבנות ואנרכיה. ואם משהו לא מוצא חן בעיניו, אין לו בעיה לנפץ כלים, גם במחיר סיכון המדינה, כמו ההימנעות מלשרת אותה או לפגוע בכלכלתה.
החלוקה בין הדורות אינה מושלמת. בכל דור יש גם כאלה ויש גם כאלה, אבל את הקו המוביל נותנים אנשי הדור הלא נכון" סוף ציטוט עצמי.
החשש מפני התנהלות הדור השלישי, 'הדור הלא נכון', היה גם אצל בן גוריון כבר בראשית המדינה, ושל שותפו לחוג התנ"ך, פרופ' חיים גבריהו. חגי סגל מספר (עמ' 238) על שאלה שפרופ' גבריהו הציג לבן-גוריון: "פעם אמרתי לו, יש פסוק שגורם לי דאגות, בספר שופטים פרק ב': וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ... וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא, נֶאֶסְפוּ אֶל-אֲבוֹתָיו; וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה', וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר עָשָׂה לישְׂרָאֵל'. אמרתי לבן-גוריון: אנחנו כיום דור של כובשי הארץ, דור של חיילים, דור של לוחמים. הדור הבא יזכור עוד את מעשה המלחמה. (אבל) מה יהיה בדור השלישי? כבר לא יהיו אותם חיילים ולוחמים כמו פעם'. בן-גוריון הסתכל בעיניים שלי ואמר: אדם מסוגל לחשוב על הצפוי לבוא מתוך חישובים של סיבה ומסובב נאמר 10 שנים (קדימה), מקסימום שבמקסימום חמש עשרה שנה. יותר מחמש עשרה שנה, אין שום אדם בעולם מסוגל. מה יהיה אחר כך? ...רק א-להים יודע. יש לצפות ויש לקוות שמדינת ישראל תתאושש ושיקומו דורות טובים, אבל בסופו של דבר זהו עניינו של א-להים. איש אינו יודע".
נעשה מה שעשה בן גוריון
בן-גוריון, כידוע, החשיב מאד את קשרי מדינת ישראל עם מדינות חזקות ממנה, כמו ארה"ב צרפת או בריטניה. ערב מלחמת ששת הימים דרש שצה"ל לא יעז לצאת למלחמה בלי גיבוי של לפחות אחת מהמעצמות, עדיף שתיים, כמו שהוא עשה במבצע סיני.
מאידך, כשהתגלעו חילוקי דעות בין ישראל למדינות אלו, כולל ארצות הברית, ובן גוריון היה בטוח בצדקתו, הוא לא חשש לעמוד עד דעתו אפילו מול נשיא ארה"ב – ובכך נתן דוגמא לכל מחליפיו. מספר חגי סגל (עמ' 251): "גבורתו שלו בעת מלחמה משמשת מושא חיקוי גם בעומק המאה העשרים ואחת. בקיץ 2022 סיפר לי אחד מבכירי מערכת הביטחון, שכאשר ממשלת ישראל בראשות נפתלי בנט התעקשה באותה שנה לקיים כסדרה את צעדת הדגלים של הימין בירושלים, למרות איומי חמאס להגיב בהבערת הארץ, ומהבית הלבן התקשרו לאיים בידידות שאם תפרוץ מערכה "לא נעמוד לצידכם", הוא השיב באנגלית לאיש שיחו כי במקרה כזה "נעשה מה שעשינו בארבעים ושמונה, הקמנו את המדינה בלעדיכם". זאת אומרת, נעשה מה שבן-גוריון עשה בארבעים ושמונה, כשהתעקש להכריז במועד על הקמת המדינה גם כשהאמריקנים העדיפו לחכות".